תקשיב, אתה לא תאמין מה קרה במסעדה ההיא שתלויה מעל תל אביב, כזו שנראית כאילו בנו אותה במיוחד כדי לא לתת לשום סבל לחדור פנימה.
האור שם היה רך, כמעט כמו קריסטל, מרחף מעל שולחנות שיש לבנים כאלה, כמו בסרטים. דרך החלונות הענקיים ראו את כל הקו רקיע הכחול שבוער בערב, וישבו שם אנשים מחויטים, לוחשים אחד לשני כאילו שום דבר רע בעולם לא יכול להגיע לגובה הזה.
ופתאום, מתוך כל השלמות הזאת, נכנס ילד קטן, ממש צעד כמו סופה במרכז הרחבה. הוא היה רזה, מלוכלך, לבוש בגדים שהיו גם קטנים מדי וגם הרבה יותר מדי ישנים. הילד הלך ישר לכיוון גבר עשיר שלבש חליפה כחולה וישב בכיסא גלגלים חדש כזה, עיצוב מתקדם. הוא עצר מולו ובחן אותו בשקט כזה שאי אפשר להתעלם.
אדוני, אני יכול לתקן לך את הרגל,” הוא אומר לו בפשטות.
הסועדים התחילו להסתכל.
הגבר העשיר הוריד את כוס היין שלו לאט, חצי מחויך, אבל מין חיוך מתנשא כזה, לא חמים.
“אתה?”
הילד הנהן. שום היסוס, שום חוסר ביטחון של ילדים.
כמה שניות וזה קורה.
הגבר חייך בתור שעשוע, אתה רואה שהוא נהנה מהמחשבה שהמציאות עומדת להביך מישהו מולו, מול כל העשירים.
אני אתן לך מיליון שקל, הוא צוחק.
בלי היסוס, הילד מתכופף מייד לרגליים שלו, פשוט מתיישב שם. וכל החדר עוצר, כי הילד הזה לא מתבלבל, לא מסתכל שמישהו צוחק עליו. הוא בא לעבוד.
היד שלו מעל הרגל החשופה שבמשעון של הכיסא.
בינתיים, המוזיקה כבר נמוגה, העיר בחוץ נראית פתאום רחוקה מאוד. הילד מרים ראש בפעם האחרונה.
ספור איתי, הוא לוחש.
הגבר עדיין לא באמת מאמין, חצי מגחך, זה מגוחך
אבל הילד תופס לו את האצבעות ברגל.
והתגובה מיידית. כל הגוף של הגבר ננעל, היד מחזיקה בכוח את השולחן, הכוס רועדת כאילו עומדת להישפך.
“אחד,” הילד אומר בשקט.
כל ההבעה של הגבר משתנההיה לגלוג, אחר כך הלם, ואז משהו אפילו יותר גרוע. כי הרגל באמת מגיבה. “שתיים.” רעד קטן, אבל אמיתי.
הנשימה שלו נקטעת, כמעט בבהלה. הוא תופס את המשענות של הכיסא, מסתכל על הרגל שלו כאילו היא בגדה בו. ואז, על הילד, שנראה רגוע מדי.
הכתפיים שלו מזדקרות כאילו בא לו לקום, ובדיוק כשהחדר מתחיל לקלוט מה קורה, הילד לוחש:
“אמא שלי אמרה שתקום ברגע שאגע בך.”
וזה הרגע שהעשיר נדמה שכבר לא נראה עשיר.
הוא פשוט נראה מפוחד.
פחד מהסוג הכי עתיק, הכי קבור.
הוא תופס במשענות כל כך חזק, שהפרקים שלו הופכים לבנים.
סביבם הכול נעצר; מזלגות באוויר, אישה מחזיקה פלאפון אבל לא מצליחה ללחוץ על פלאש, אפילו הפסנתרן הפסיק לנגן מרוב הלם.
“מה אמרת?” העשיר שואל, כמעט בלחש.
הילד משחרר את הרגל וקם, קטן מדי בשביל לסובב ככה חדר אבל אף אחד לא מסיט מבט.
“היא אמרה שתקום ברגע שאגע בך,” חזר.
הנשימות של הגבר יוצאות לאסוניה.
“לא,” הוא ממלמל קודם בשקט, אחר כך חזק יותר וכשהוא בוהה בילד, אין שם יותר לגלוג, אלא זיהוי.
כי מתחת לכל הטינופת, כל השיער הסבוך, והעיניים החדות
היה מישהו שהוא נאבק לשכוח חמש עשרה שנה.
“מעיין?” הוא שואל.
הילד שותק, והשתיקה הזאת יותר עוצמתית מאלף מילים.
לחש עובר בחלל.
הגבר דוחף את עצמו מהכיסא
והוא פשוט עומד. לא רועד, לא חצי-עוזר. לגמרי עומד.
נפילת הסכו”ם בקול רעם, מישהי צורחת. אף אחד לא שם לב
כי גבר שלא הלך מעל עשור פתאום עומד באמצע מסעדה, מביט בילד כאילו ראה רוח מהעבר.
הוא עושה צעד, ועוד אחד. הרגליים רועדות אבל נעות. הדמעות כבר יורדות לפני שהוא מבין.
זה בלתי אפשרי
הילד מטה ראש לרגע, ועונה בשקט,
הבלתי אפשרי זה להעמיד פנים ששכחת אותה.
העשיר קופא. צבע עוזב את פניו ועכשיו באמת שום כסף לא עוזר.
הילד שולף מתוך המעיל הקרוע תמונה קטנה, ישנה ומקומטת, שם אותה על השיש.
הגבר מביט על התמונה וקורס חזרה לכיסא כאילו שכח בכלל לקום.
בתמונה, הוא צעיר יותר, לידה של אישה עם עיניים כהות וחיוך עייף, יד מונחת על הבטן.
ועל הגב כתוב בעט דוהה: אם הוא יחזור פעם.
הידיים שלו רועדות.
“היא הייתה בהריון,” הוא לוחש.
הילד מהנהן.
“היא מתה, מחכה לך.”
שקט.
ששובר את החזה.
הגבר נושא מבט, שבור ממש, בלי שום תארים, בלי אגורות, בלי מסכות.
אז למה עזרת לי?
העיניים של הילד לא מתרככות.
כי היא ביקשה.
הילד מתקרב אל הדלתות הזכוכית, לטלוּ אורות העיר הבוערת למטה. אבל עוצר רגע לפני שהוא נעלם בהמון, ואומר את המשפטים שהגבר הזה ישמע כל החיים:
היא רצתה שארפא לך את הרגליים.
שתיקה קטנה.
הילד מביט אחורה בפעם האחרונה.
את הנפש שלך לא.הוא יוצא בשקט, מתמזג עם האורות של העיר ההפוכה בחלון, משאיר מאחוריו תהום בלב שכל העושר שבעולם לא יכול למלא.
העשיר יושב שם רגע ארוך, קפוא, עיניו קבורות בתמונה הרעועה. רק אחרי שנייה הוא מבין שהדמעות שלו נופלות על האבן הקרה, בדיוק במקום שהילד עמד בו קודם.
המזלגות מתחילים שוב לנוע, מישהו ממלמל תפילה, ומישהו אחר בוכה בלי לדעת למה. והשולחן ההוא, שבו עמד פעם גבר חשוב, עומד עכשיו ריק, ובמקומו רק תמונה, שקטה, מחכה שמישהו יעז להביט באמת.
למטה, ברחוב, הילד כבר נעלם בין ההמון.
אבל בליל תל אביב, גבר אחד עומד פתאום ליד חלון ענק, כפות ידיו פתוחות. בינו לבין העיר, שעטופה באורות וסודות, אין יותר זכוכית רק אמת דקיקה ומפחידה שהילד הקטן השאיר אחריו.
וזה הרגע שהוא לוחש, בקול כמעט לא נשמע:
“תודה.”
כי לפעמים, רק מישהו שמגיע מלמטה, יכול להוריד מהכתפיים שלך את השמים.
