גרישקה הכפוי טובה

בוקר אחד, טלפון צלצל ישירות אל מחלקתה של תמרה. זה היה בעלה, אורי, שבישר לה כי לאחר שעות העבודה ילך ישר לבקר את משפחת סגל לחגוג את יום המקצוע שלהם.
“אם בא לך, תבואי גם,” אמר באדישות, בטוח שתמרה לא תגיע ותשקע כרגיל בין הספרים או מול המסך כל הערב.
“בסדר,” השיבה גם היא בקרירות, אך בהפסקת הצהריים פנתה דווקא אל החנות הגדולה שבמרכז העיר, בדרכה לחפש מתנה לאורי. מחלקת הבשמים הייתה הומת נשים.
מיד משכה את עיניה בקבוק קולה יוקרתי על אריזתו השחורה עמד בחור נאה, מזוקן ופיקח, בגלימת חליפה פתוחה, עיניים חכמות וחצי חיוך מזלזל. ממש כמו אורי שלה.
המוכרת ארזה מיומנת מתנות בנייר צבעוני ודבקה סרטי מתנה. לפתע ניגשה אל תמרה אישה זקנה ואמרה בעקיצה:
“הנה, אתן קונות לבעלים בשמים, ובסוף ירחרחו עליהם אחרות, וגם עניבת משי ילבשו דווקא בשביל מישהי אחרת”.
הנשים צחקו יחד, אך תמרה הרגישה איך כל חייה היו סובבים סביב אורי והוא, תמיד בשביל העולם, או לעצמו. כשהיו צעירים היא אהבה אותו עד כלות, והוא רק הסכים באצילות. כשנרשם ללימודים לאוניברסיטה הפתוחה היא כתבה למענו את כל העבודות בלילות. כשנולדו הילדים כל הדאגות התגלגלו אליה.
בהתחלה הוא עוד הראה תודה. מהר מאוד קיבל את מסירותה כדבר שמובן מאליו. כלפי חוץ נדמה היה שהמשפחה מושלמת: שפע, שלווה, ילדים מוכשרים וצייתנים. אבל כשהילדים גדלו ועזבו, נותרה תמרה עם אורי, ורק אז הבינה שמשהו חסר בחייה.
אמא שלה, אז לפני עשרים שנה, הייתה מתנגדת לנישואים. “הוא יפה מדי, הוא יודע את זה, ומתענג על עצמו”, הייתה משננת לה. “גבר יפה הוא גבר של כולם. כולן יתחילו בו, ואת תקבלי אותו הכי פחות”
אז, סעיף ראשון יש לנו אישה לא נאהבת; סעיף שני ארבעים ושלוש שנותיה עוברות להן; סעיף שלישי כבר לא צריך אותה איש
תמרה התקרבה אל החלון. השמש כבר שקעה בהדרת אביב. “עוד מעט חג האישה,” חלפה המחשבה בראשה. “ושוב אהיה לבד ופתאום רוב החיים כבר מאחוריי ומה מצפה עוד”
מן הרחוב נשמע ציוץ דרורים ושקשוק קל בזכוכית. תמרה הרימה את מבטה על אדן החלון פיזז דרור שובב, שולח בה מבט מבריק.
“זה סימן,” חשבה לעצמה. באותו רגע התקתקו גם שעון הקיר בקול.
“אם כך, יש עוד זמן. סעיף ראשון אם לא אוהבים אותנו, נאהב את עצמנו” היא טרקה את הדלת אחריה ורצה במורד המדרגות: קודם לספרית, אחר-כך לחנות אופנה
בשעה שש וחצי בערב, השתקפה מראה מופלאה מתוך המראה: היא ישבה קלילה על כיסא המחשב, שמלת ערב שחורה וקצרה, תספורת קצרה עם קצוות בשלושה גוונים, עיניים עמוקות מלאות מסתורין (קווי איפור ותיחום, הצללה מדויקת), שפתיים מלאות במריחה עדינה של שפתון מבריק.
“ובכן, סעיף שני: בגיל ארבעים החיים רק מתחילים”
היא נכנסה למטבח, חזרה עם כוס יין אדום, הרימה לחיים מול דמותה במראה: “סעיף שלישי האם באמת כדאי לי בעל שלא מעריך אישה כזו?..”
ואכן, כשהגיעה לבית סגל, נכנסה אל תוך ההמולה בעדינות מתנדנדת על עקבים דקים. מבוכה שררה, ומיד כמה גברים הושיטו לה יד לעזור להוריד מעיל, לגשת לכיסא או להציע תפוח. “באמת?.. בעלי פה? בקושי שמתי לב”
אורי נדהם מהופעתה הפתאומית, בולבל מאסטרטגיה לא צפויה, כמעט מבוהל נוכח ההתפעלות הכללית.
בבוקר, כשהתאווה לקחת שליטה מחדש אחרי הערב המביך, אמר בקולו הרגיל ובחוצפה: “אז אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בכלל?”
אבל הפעם טעה. או שעוד לא התעורר. כי לצידו שכבה לא אותה ‘תמרה של פעם’, החביבה המבצעת והנציית, אלא אישה רכה ועצמאית, שלווה בעצמה.
מבלי להסתובב ענתה בקול שובב:
“מה, כבר הכנת את הארוחה, חמוד?”
התמתחה מעט, ובעודה חוזרת לנמנם חשבה: “הנה, כך זה הולך להיות. ואם לא סעיף שלישי מחכה”.