המעטפה בדוכן הפלאפל

המסעדה נראתה רגילה מבחוץ.
חנות קטנה לצד כביש החוף הישן בישראל, עייפה מהשמש של תל אביב.
קרני אור חותכות את חלון הזכוכית הקדמי.
תאים מרופדים אדום, ספלוני קפה פשוטים, צלחות עם שאריות שקשוקה ולחם.
מקום שרוב האנשים חולפים על פניו ומיד שוכחים.
אבל באחד התאים, משהו היה שונה מאוד מהרגיל.
אדם גדול, קרח ולבוש כולו בעור כמו רוכב אופנועי “הארלי” מכפר סבא, כרע לצד ילדה ששערה סבוך וחולצתה הבז תלויה עליה כמו שמיכה דקה.
פניה חיוורות עד שקופות מרוב עייפות.
סימנים כהים נחרטו על זרועה, המקום שבו היה מודבק פלסטר חזק מדי.
בזהירות הסיר האיש את הפס, עוקב אחר כל רמז בפניה הדהויות.
“מה עשו לך?” לחש בקול שלא היה שלו.
הילדה שתקה מעט, ידה רעדה מבפנים והפכה את החולצה.
מהמרחק נמשה מעטפה לבנה, פשוטה, ללא כל עיטור.
קצה מעטפה שראתה ימים טובים יותר.
הוא לקח אותה, מבולבל.
“מה זה?”
היא נצמדה אליו, בעיניים גדולות ומבועתות.
“תקרא. מהר. לפני שהם ימצאו אותי.”
משהו בקולה הפך את המסעדה כולה למקום אחרחסר חמצן, מלא צללים סמויים.
האיש הביט במעטפה.
אין שם.
רק סמל שחור אחד קטן, פינתה העליונה.
ברגע שראה אותו, כל הצבע פניו נשטף, כמו היה רק קליפה חלולה.
הוא הביט ישירות בילדה, לא עוד מבולבל.
פחד עמוק שנולד בבטן.
הוא תפס בכוח בכתפיה, משך אותה ידו אל הרצפה לצד התא.
“תרדי איתי!”
חבורת רוכבים נוספים בחלל המסעדה נעו בבת אחת
המצלמה חולפת במהירות עיניה אל עבר החלון הקדמי
ומעבר לאבק ולצהרי היום הישראלים, שועטת חבורה של אופנועים גדולים בדרך עפר מאובקת, עפים כמו להקת עטלפים לעבר הדלת.
מאחוריהם
טנדר לבן, אין עליו שום סימן, אין לוחית ישראלית.
הילדה נצמדת אל האיש הרוכן, כל גופה רועד.
הוא קורע את המעטפה.
בתוכה דף בודד, מקופל.
הוא עושה עיניים
וקורא בלחש, כלא מאמין:
“…היא הבת שלי?”