הילד הקבצן נכנס לאולם האירועים כאילו בא לחפש רק אדם אחד. מסביבו נצנצו נברשות מעל שמלות משי, נעליים מצוחצחות, קירות מצופים זהב ופנים שהקפיאו מבט ברגע שראו את רגליו המלוכלכות, היחפות, דורכות על רצפת השיש. אבל הילד לא הביט באורחים. עיניו היו נעוצות בילדה שבכיסא הגלגלים, שיושבת בשקט בשמלתה הורודה, לצידו של אביה.
האב, במקטורן הקטיפה הירוקה, עמד מיד ביניהם.
“אל תיגע בה,” אמר בקצרה.
הילד נעצר, נושם בכבדות, חולצתו הקרועה דבוקה לכתפיו הרזות. הוא נראה מפוחד, אבל לא מהוסס.
הילדה נשענה קדימה במקצת, מסיטה את מבטו של אביה כדי לראות את הילד.
האולם התמלא בלחישות.
ואז שלח הילד יד מלוכלכת, לומר בשקט:
“תן לי לרקוד עם בתך…”
פני האב התקשחו, אך הילד הוסיף, בקול שלוח:
“…ואחזיר לה את ההליכה.”
האולם שתק בן רגע.
עיניה של הילדה נפערו. אביה כמעט סילק אותו, אך לפני שהספיק, היא הושיטה יד ראשונה.
הילד אחז בידה בעדינות.
לרגע לא קרה דבר.
ואז אצבעותיה רעדו.
נשימתה נעתקה.
ידה השנייה התרופפה מהמשענת.
האב הבחין בכך ולחש:
“לא…”
אצבעותיה של הילדה התהדקו סביב ידו של הילד.
נשימה חדה פרצה משפתיה.
אבי הילדה נעמד דומם.
כי כבר אי אפשר היה להכחיש.
לא תקווה ולא דמיון.
תזוזה.
שִׁרשׁוּר ידה רעד. אחר כך הכתפיים.
הילדה הביטה ברגליה, כאילו אינן שייכות לה.
“אני… הרגשתי.”
קולה בקושי נשמע.
הלחישות באולם הלכו וגברו. כוסות הונפו בעמידה, המוזיקאים שכחו את כלי הנגינה.
פניו של האב הלבינו.
הוא כרע על ברכיו לידה, קולו נסדק לראשונה מזה שנים:
“יערה… נסיכה שלי… מה את מרגישה?”
דמעות עלו בעיניה.
“חום,” אמרה.
עכשיו רעד הילד גם הוא, כאילו מה שזרם דרכו גבה ממנו מחיר.
אך לא עזב את ידה.
במקום זאת, התקרב עוד.
“קומי איתי.”
אישה ליד רחבת הריקודים כיסתה את פיה.
גבר מלמל: “זה לא ייתכן.”
אבל יערה התעלמה מכולם.
עשר שנים אמרו לאביה שאין למה לקוות.
עשר שנים אמרו שהעצבים שלה לא ישובו.
עשר שנים הייתה הכיסא גלגלים חלק מתיאורה.
ועכשיו, ילד יחף מהרחוב ביקש ממנה לשכוח הכל.
יערה הביטה בו.
“אם אפול?”
הילד חייך לראשונה באותו ערב.
“אם תבטחי בי, לא תיפלי.”
אביה נראה כאילו ליבו נקרע.
רצה לעצור אותה.
להגן עליה מאכזבה.
מעוד שקר.
מרופא נוסף.
אבל יערה כבר בחרה.
היא לחצה על משענות הכיסא, ידה רועדות.
האולם כולו עצר נשימתו.
פעם אחת.
פעמיים.
ואז
ברכיה נעו.
זעקה נשמעה בצד השני של האולם.
עיניו של אביה התמלאו דמעות.
יערה השתנקה, רגליה רעדו כאילו למדו מחדש את משמעותן.
הילד החזיק את ידה בחוזקה.
“תסתכלי עליי,” לחש. “רק עליי.”
והיא נשמעה לו.
שנייה אחת.
שתיים.
ואז
יערה עמדה.
האולם התפוצץ בתדהמה.
אנשים קראו. זכוכית נשברה. אחת מהכנריות הפילה את קשתה.
אבל יערה לא שמעה דבר.
היא בכתה ללא שליטה.
אביה נפל על ברכיו מולה, ידיו מכסות את פניו, הבכי חותך בו כל גאווה שנשארה.
“ילדה שלי…”
יערה צחקה ובכתה.
“אבא… אני עומדת…”
ואז הביטה בילד.
וחיוכה התפוגג.
כי דם החל לטפטף מאפו.
ואז מהשפתיים.
הילד התנדנד.
יערה תפסה אותו לפני שנפל.
האב מיהר לגשת.
“מה קורה לו?”
הילד נשא אליו מבט עייף.
קולו כקול של ילד קטן.
“יש מתנות…” לחש, “…שאינן בחינם.”
האב הסתכל בו.
וניצוץ של הכרה הבזיק בפניו.
לא הילד.
העיניים.
קו הלסת.
האישה שפעם אהב…
ושעזב, כי משפחתו לא אישרה.
קולו נשבר.
“מי… מי אמא שלך?”
הילד שלף מכיס חולצתו שרשרת כסף ישנה ורעדה בידו.
האב עצר את נשימתו.
כי את השרשרת הזו נתן רק לאחת בכל חייו.
וכשאחרי רגע הילד פתח את פיו
כל האולם הבין שנס קימתה של יערה הוא רק ההתחלה.
“אמא שלי,” לחש הילד, “גוססת במרפאת העובדים למטה…”
הביט לאב ישירות בעיניים.
“לפני שתסתלק מן העולם…”
שפתיו רעדו.
“היא רצתה שבנה ירקוד עם אחותו… רק פעם אחת.”
***
בלילה הארוך הזה למדתי שדברים נסתרים מרבים מהעין ושלפעמים, יש לתקן עוול לא דרך עושר, אלא דרך לב. לעולם לא אשכח את יערה ואת אחיה שוויתר על הכל, רק כדי להתיר רגליים ורגש שכבר שכחנו להאמין בהם.
