שלושה עשורים עבדתי במפעל ליד יקום שיהיה לילדים עתיד טוב יותר. ליום הולדתי השבעים התאגדו יחד וקנו לי זר ענק עם שליח עד הבית.
עמדתי בדירה הריקה שלי, עם סלסילת הפרחים מהשליח והדמעות זלגו על הלחיים כמו גשם תל אביבי נודד. אילו היו אומרים לי לפני ארבעים שנה שכך אעמוד ביום הולדתי השבעים עדיין, עם לב רועד הייתי חושבת שזו בדיחה רעה של הגורל. אבל לחיים יש הומור אפור, והם אף פעם לא שואלים אם את מוכנה לשורת הסיום.
באותו בוקר, יום חמישי, התעוררתי בשש, אף על פי שלא היה עלי למהר לשום מקום. הרגל ישן שלושים שנה פתחתי את העיניים לפני הזריחה כדי להספיק לאוטובוס הראשון אל המפעל בנתניה.
תפרתי מדים, חלוקים, בגדי עבודה. כל האזור שופע מפעלים, ובכולם ישבו נשים כפופות אל המכונה, אצבעותיהן מנוקבות מחוט ומחט, והחלומות שלהן תפורים בילדיהן. בשביל מי כל זה היה, אם לא בשבילהם?
בעלי, אפרים עליו השלום, עבד ברכבת. יחד נשאנו את הבית. לא התלוננתי היה לנו שלנו. דירת חדר בגבעת אולגה, ואז השתדרגנו לשניים פלוס מטבח קטן בנתניה חלון משקיף על שורת רכבים, ספסל באוויר. תמיד היו לילדים בגדים נקיים, ארוחת צהריים חמה וספרי לימוד. יואב הלך לשיעורי עזר באנגלית, עדי רשומה לחוג מחשבים. אפרים לקח שעות נוספות, אני עבדתי עד הערב, תופרת וילונות לשכנות ושמלות לאירועים.
וזה השתלם יואב סיים משפטים, היום יש לו משרד אצל עזריאלי. עדי מנהלת עסק משלה ברעננה, תחום של שיווק דיגיטלי אף פעם לא ממש הצלחתי להבין מה זה, אבל מסתבר שמשלמים על זה יפה. אני באמת גאה בהם. אבל הגאווה מרירה לי בפה כמו תה בלי סוכר אותו טעם, משהו בכל זאת חסר.
אפרים נפטר לפני שמונה שנים. הלב סגר בלילה את הדלת, ולא ישוב. בשנה הראשונה הילדים התקשרו כל יום. אחר כך פעם בשבוע. היום יואב מתקשר רק ביום ראשון בצהריים, אם נזכר.
עדי שולחת סמסים קצרים, כמו מברק: “אמא, מה שלומך? נשיקות”. אני עונה: “בסדר נשמה”. מה עוד אכתוב? שאחותי בטלוויזיה הפכה לשותפה? שבשבת היחידה שדיברה איתי הייתה הקופאית בסופר?
ליום הולדת הזה התכוננתי שבוע. אפיתי עוגת גבינה לפי מתכון של אמא שלי מהשואה, קניתי מפה חדשה. הוצאתי את כלי החרסינה שקיבלתי מאפרים לחתונה, שלא השתמשנו בהם אף פעם. ארבעה סטים, כי יואב אמר שינסה לבוא, ועדי כתבה “תלוי בלו”ז”.
בבוקר יואב התקשר, כולו עייף: “אמא, אי אפשר. יש לי דיון, העבירו מהשבוע הבא להיום. אבוא בשבת, מבטיח”.
שעה אחר כך סמס מעדי. אפילו טלפון לא טרחה. “אמא, יש לי כנס בחיפה, לא אספיק, אוהבת, נפצה בסופ”ש!!!” שלושה סימני קריאה כמו אם הכמות תכפר על ההיעדר.
עמדתי במטבח, הבטתי בארבע הצלחות, בעוגה, במפה עם חמניות שקניתי שיהיה שמח. ואז גנזתי הכול. צלחות לארון, מפה מקופלת, העוגה מכוסה במגבת.
בשלוש צלצל האינטרקום. שליח בחור צעיר, מעיל כחול, סלסלת פרחים ססגונית. “יקירתנו, מאחלים לך בריאות ואושר! יואב ועדי”. שליח מחייך: “שיהיה במזל טוב! מישהו אוהב אותך”.
לקחתי את הסלסלה, הנחתי אותה בפתח הדירה וסגרתי את הדלת. התיישבתי על כסא קטן ליד הקולבים, אולי חמש או עשרים דקות. הריח של הפרחים הסעיר את החדר, היה סמיך מדי, כאילו לא לכאן שייך.
בערב התקשרה שולה, שכנה מלמטה. שבעים חמש, לבד כמוני. “רחלי, יש לך יום הולדת, בואי אלי אפיתי עוגת תפוחים”. הלכתי. נשארתי איתה עד עשר בלילה במטבח. שולה לא שאלה על הילדים, ידעה הכל בלי מילים.
בשבת יואב בא, לבד, בלי אשתו והנכדים. שלוש שעות, מהן שעה בטלפון במרפסת. השאיר לי מעטפה עם שטרות על המדף. עדי ביטלה “קרה משהו, אמא, אבל בחנוכה בטוח אבוא”.
אז הבנתי משהו. אין פה חוסר אהבה. יש אהבה בתוך לוח שנה, בין דיונים לכנסים. הם אוהבים אותי, כמו שאני אהבתי לתפור בכנות, אבל הראש במקום אחר, במכונה, נושא מבט לשעון. שלושים שנה דאגתי שלא יצטרכו לחיות כמוני. ואיש לא גילה לי שהמחיר הוא שקט וגפרורים במסדרון.
את העוגה אכלנו עם שולה. הפרחים עמדו שבוע ונבלו. את המעטפה של יואב הנחתי במגירה, שם שאפרים שמר את הניירות של הרכבת.
אתמול קניתי כרטיס לטיול בצפון יומיים באוטובוס, קבוצה לגמלאים. שולה באה איתי. כשסיפרתי לעדי בטלפון, נדהמה: “מאיפה את נוסעת פתאום, אמא?!”
“מאז יום הולדת שבעים, ילדה”, עניתי.
ברקע היה שקט של שלוש שניות, יותר חזק מכל הסימני קריאה בעולם. אחר-כך אמרה “יופי, אמא” והחליפה נושא. אבל אני יודעת יום אחד היא תבין. אולי כשיהיה לה כיסא ריק ליד השולחן. ואני, איני מתכוונת לחכות.
אני בת שבעים. יש לי רגליים, כרטיס לאוטובוס ושכנה שאופה עוגות תפוחים. אפרים היה אומר: “רחלי, אל תתלונני, סעִי”. אז אני נוסעת.
