נכנסתי להריון בגיל 16, כשעוד הייתי בתיכון. אצלנו במושב הקטן זה היה אחלה סערה. אנשים הצביעו עליי ברחוב, ואמא ואבא שלי לא ידעו איפה להחביא את עצמם מרוב בושה. אבא אפילו לא יכל להסתכל לי בעיניים. עדיף שהיית נעלמת מאשר תעשיי לנו בושות כאלה! סעילסבתא שלך, אני כבר לא יכול להתמודד עם זה.
אז נסעתי לסבתא, במושב ליד, איפה שהיא גרה בבית ישן בקצה המושב. היה שם אפילו יותר קר ויותר מדכא, אבל שרדתי. החלק הכי קשה היה בסוף ההריון: אף אחד לא עזר, אף אחד לא דאג לי. כשזה התחיל, אמבולנס בקושי הספיק להגיע בזמן. אבל איכשהו הסתדרתי, ילדתי וגדלתי את הבן שלי בבית הישן של סבתא.
כולם אמרו לי שאני חייבת למצוא בעל, אבל אותי זה ממש לא עניין. עבדתי ובניתי את כולי בשביל הבן שקראתי לו דני. כשהדני גדל והלך ללמוד באוניברסיטה בירושלים, גם אני סוף סוף אפשרתי לעצמי לנסוע לעבוד בחו”ל לאיטליה, כן, כמו חצי מהמושב.
עד אז לא רציתי לעזוב לא ממש שקט בלב כשאת משאירה את הילד לבד. האמת? עבודה באיטליה לעומת לחץ של המושב והמבטים זה היה גן עדן: טיפלתי בבחורה קשישה אחת, שתמיד אמרה שאני כמו בת בשבילה. קצת בהגזמה, אבל זרמתי. קיבלתי מספיק כסף, לפעמים היא אפילו הוסיפה לי עוד 400800 שקל סתם ככה, מהמגירה. ככה, תוך כמה שנים, כבר הצלחתי לקנות לדני דירת חדר ביד אליהו, לדאוג לו להכול.
אבל מה לעשות, הכסף עלה לו לראש, הילד שלי נסיך נהיה. הוא כבר הפסיק לבקר את סבתא. זה כאב לי, אבל המשכתי להעביר לו 2,000 שקל לחודש, ואת השאר שמרתי, כי אין סיכוי שאני חוזרת לבית החורבה ההוא במושב.
עברו השנים ודני החליט להתחתן. ברור שאני שילמתי על החתונה ועזרתי להם עם הכול מהריהוט עד המגבות. חשבתי שסוף סוף אוכל לשים משהו בצד בשביל עצמי. אבל אחרי חמש שנים שלושה ילדים! וכשהתחיל כל הבלגן והמלחמה, כלתו שוב בהיריון. אז המשכתי לשלוח ולעזור. איך שהוא, הצלחתי לחסוך 80 אלף שקל, שיהיה לי דירה. חברה שלי בדיוק מכרה דירה יפה ברמת גן, עם שיפוץ קפצתי על המציאה.
בקיץ חזרתי, לסגור חוזה אצל עו”ד, ואז דני שלי הפיל עליי פצצה: אמא, מכרנו את הדירה וקנינו בית. שילמנו מקדמה ראשונה, עכשיו את צריכה להביא כסף לעוד תשלום.
איזה כסף?
72 אלף שקל.
מה פתאום? הדירה הזאת בשבילי.
אבל איך נחיה חמישה נפשות בדירת חדר? סמכתי עליך שתעזרי.
למה לא חסכת לבד? גם לא סימנת לי כלום! לא, תחפש כסף במקום אחר, אני כבר סגרתי עיסקה. אולי אוכל קצת לעזור, אבל הכול אין סיכוי.
אמא, לא אכפת לך מהנכדים שלך?
ברור שאכפת לי! כל חודש אני שולחת לכם כסף, כבר הייתם יכולים לחסוך פי אלף ממני!
מה הלחץ, את עוד תחזרי לאיטליה, למה את צריכה דירה פה עכשיו?
ומה יקרה אם אצטרך פתאום לחזור? מה אם אחלה?
אז תבואי למושב, לסבתא!
אם כבר, תרגיש חופשי לעבור לשם עם כל הילדים!
הפעם עמדתי על שלי את הכסף לא נתתי. לא אשאב לתוך זה עוד פעם. דני קצת נעלב, הפסיק לדבר איתי. שמעתי שהוא התגלגל לאנשים לקחת הלוואות מכל מיני כיוונים. אבל באמת, עד מתי אמורה אמא להחזיק את כל המשפחה? דבר אחד בטוח דירה לא מאבדים בשביל שלום בית.
