יואב טיגן תפוחי אדמה, פתח צנצנת מלפפונים חמוצים. היום שנה מאז שעזבה אותו אילנה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. את באת, חייך יואב כשראה על הסף את שכנתו מירב, והזמין אותה לשולחן. ישבו, שתקו, הזכירו את אילנה. לפתע שלף יואב מעטפה מהכיס. מירב, את המעטפה הזו נתנה לי אילנה לפני שהלכה, הסביר יואב והושיט למירב את המעטפה. אבל זה הרי בשבילך, התפלאה מירב. תקראי, תביני הכל, אמר יואב בשקט. מירב פתחה את המעטפה, קראה ונדהמה.
החתן הבטיח לבוא לאסוף את מירב יואבוב ביום שבת בבוקר. חבל לעזוב את הבית בכפר, אבל סוף אוקטובר כבר כאן. ניתקו את המים, הגיע הזמן לחזור.
מירב! מירב יואבוב, את בבית? דפק על הדלת השכן יואב פריאל.
תיכנס, יואב, אני עדיין פה. אורזת חפצים, החתן אמר שיבוא בעוד יומיים. בטח יתמרמר שוב שיש לי יותר מדי תיקים. אבל מה לעשות? רוב הדברים כבר לא שלי, רק יבולים. ייבשתי תפוחים הייתה שנה פורה. מלפפונים חמוצים, לפתן, ריבת שזיפים. אי אפשר להשאיר. הרי בשבילם עשיתי, אני צריכה כל כך מעט.
אל תדאגי מירב. גם אני עוד פה, מתכוון להישאר קצת. יפה פה בסתיו, אילנה אהבה את העונה הזו. ובאתי לשאול אותך את זוכרת איך פעם סגרנו את עונת הקיץ יחד? שרון שלך עוד היה, היינו צעירים, ילדים קטנים. היום כבר הכול עולה עשבים, פעם הכול מסודר. עץ התפוח שרק שתלנו, לא האמנתי שנהפוך לותיקים פה. היום מלא עשב, כמו שהכול משתנה. אבל האמת, באתי כי היום עברה שנה לאילנה. רציתי להיזכר, לא לשבת לבד. הכנתי תפוחי אדמה, תשבי איתי? יש לי גם שאלה אלייך, נדבר. תבואי?
בטח, יואב. הנה, תיקח מלפפונים חמוצים שלי. אגיע תוך חצי שעה, מסדרת הכל.
הם היו שכנים וחברים שנים. יחד בנו בתים, נטעו עצים, עזרו אחד לשני. כל הקיץ חגגו ימי הולדת יחד. הקיץ הוא חיים קטנים בפני עצמם. בקיץ הנכדים של מירב איתה, אין לה זמן להשתעמם. שרון איננו כבר שבע שנים, אבל יואב ואילנה המשיכו להיות לה שכנים קרובים. אילנה מתה רק בסתיו האחרון. עוד סיפרה שירדה במשקל, נראית דוגמנית. ואז משהו השתנה בקיץ. יואב לא מצא מנוחה, חרש ערוגות, אבל מי יזרע? אילנה לא כאן. כל הזמן היה שומע אותו דופק בדלי או במוסך, מתעצבן. את הנכדים כמעט לא ראו, כל פעם במחנה אחר או בחופשה עם ההורים. מירב לא מבינה בשביל מי היא מגדלת כל כך הרבה. השקתה, עישבה, כל הזמן הייתה עסוקה.
מירב נאנחה, אין מה לומר. התלבשה והלכה לשכן, כזכור הבטיחה.
יואב המתין לה. שולחן ערוך, תפוחי אדמה מטוגנים, עגבניות, פתח את המלפפונים החמוצים שהביאה:
תתיישבי מירב, מחר הילדים שלי באים. היום נזכור יחד את אילנה. הנה, מצאתי אלבום תמונות ישנות. ראי, שרון נוטע איתך עץ דובדבן. כולם חזרנו מהיער עם פטריות, תראי את הסלים. ויש תמונה מה”על האש”, והנה מדורה אילנה עושה עיניים. מזג יואב ערקית לחיים, על אילנה שלנו, ועל שרון שלך. שקט. קרקשו במלפפון. יואב שלף מעטפה מהכיס.
מירב, רק אל תופתעי. אילנה, שנה שעברה, פשוט דהתה לי מול העיניים. באוגוסט עזבנו יחד מהכפר, אבל היא לא השוותה, נשארה חזקה. דיברנו המון, כאילו חיינו הכל מחדש. צפינו שוב בסרטים ישנים, דיברנו על הכול. ואז אמרה לי:
יואב, תבטיח שתעשה משהו שביקשתי. זו לא בקשה, זה צוואה. אל תתווכח, כי שנינו יודעים.
ומסרה לי מעטפה. תראי, כתבה במיוחד. תקראי, והגיש למירב.
אבל זה בשבילך,
תקראי, תביני הכל.
מירב פתחה את המעטפה והוציאה פתק בכתב ידה של אילנה:
יואב אהובי, מה לעשות, אני עוזבת ראשונה. אבל החיים ממשיכים, תחיה בשביל שנינו! אני מבקשת (מצווה) עליך להיות שמח. זה לא אומר לשכוח אותי. קשה לי לחשוב שהכול ייגמר, לא רוצה לראות משם למעלה שאתה לא חי. אל תפחד להיות מאושר, אהבנו לחיות. אני רוצה שלא תישאר לבד. אולי תפגוש מישהי. דעי שאני לא נגד, להיפך. באמת הייתי מאחלת שתהיה זו מירב, תמיד היה נדמה לי שיש ביניכם קשר מיוחד. היא לב טובה, היא תבין, הצע לה לחיות יחד, זה טוב לכולם. מעולם לא ויתרנו. תמשיך למרות הכול, יואבי. שלך, אילנה.
מירב קראה פעם, קראה פעמיים, הביטה ביואב.
הבטחתי לקיים מה שאילנה ביקשה, אמר יואב בהתרגשות, אני מספר לך, את תחליטי. מירב, ננסה? יש לנו חברות חמה, וזה לא מעט. מי ישפוט אותנו? לשמוח כל יום זו ברכה, לשקוע בעצב חטא. תהיי אשתי, ואני מבטיח שלא תתחרטי.
מירב לא ידעה מה לומר, הכול היה מפתיע. הביטה ביואב, ואז החליטה יש אמת בדבריו:
יואב, טוב אני אחשוב. אגיד לחתן שיתעכב, שאשאר עוד שבוע.
כך החליטו, ויואב ליווה את מירב לביתה.
אותה לילה מירב לא הצליחה להירדם. החלטה לא קלה. כל חייה חלפו מול עיניה. לפנות בוקר חלמה את שרון. מחייך, שואל: למה את מהססת? ביחד יותר קל. תתחתני עם יואב ואני אפילו שמח. טוב שמירב שלי לא לבד.
בקיץ הבא יואב ומירב הסירו את הגדר בין החצרות. עכשיו יש להם פי שניים נכדים שירוצו יחד, יואב בנה נדנדות, חרש ערוגות מירב שתלה המון. מספיק לכל המשפחה המורחבת. הנכדות עוזרות לה בגינה, קיבלו פינה משלהן. הילדים הבוגרים באים בסופי שבוע, שמחים שההורים לא לבד ותומכים זה בזו.
אולי יהיו מי שישפטו אותם. אבל אילנה ושרון משקיפים מלמעלה, מחייכים. צוואת האושר מולאה. החיים, למרות הכול, נמשכים.
