12 בספטמבר
הלילה היה קשה במיוחד. שכבתי על הספה בסלון שלנו בשדרות, נאבק בשקט במחשבות שלא נתנו לי מנוחה. איך אפשר להירדם כשנועה, בתי הקטנה, חולה כבר כמה ימים? אני כל הזמן חושב, למה בכלל מיהרתי ורשמתי אותה לגן העירוני. אולי אם הייתה נשארת בבית עוד יום-יומיים, לא הייתה נדבקת בכל השפעת הזו… הלב מתכווץ. קמתי מהספה וניגשתי לחלון. השמים היו אפרוריים, מכוסים בעננים נמוכים, גשם טפטף כבר שלושה ימים בדיוק כמו הסתיו בארץ.
פתאום נועה התעוררה מהמיטה שלה, גונחת ונותנת שיעול חזק. מיד קפצתי אליה, הנחתי יד על מצחה אין צורך אפילו במדחום, ברור שהחום עלה שוב. הדלקתי בלחש את המנורה הקטנה, בכל זאת לקחתי את המדחום ובדקתי.
ארבעים. ריבונו של עולם, מה עושים עכשיו?
נועה פקחה עיניים חלושות. “אבא, חם לי…”
“אני כאן, מתוקה שלי. תיכף נוריד לך את החום.”
אשתית, אשתי, התעוררה גם היא, התיישבה לצדי. רצנו יחד להביא אקמול, מדחום, בקבוק מים. החום סירב לרדת. לפנות בוקר, אור כחול מהבהב הופיע מחוץ לבית אמבולנס. וכך, אני ונועה מצאנו את עצמנו ברכב החירום, בדרך לבית החולים אסף הרופא.
מחלקת ילדים אורות עמומים, ריח של תרופות. אחות רחמנייה חייכה אלי בעדינות, ליטפה לי את היד והחדירה עירוי לווריד של נועה. “אל תדאג, זה עוזר. יהיה בסדר.”
היא צדקה. אחרי זמן-מה נועה נרגעה, ביקשה לשתות. הסתובבתי ואז שמתי לב לילדה מהחדר ליד עיניים כחולות ענקיות ומבולבלות, שיער בלונדיני פרוע, לבושה חולצת טריקו ישנה ומכנסיים עם חורים. נעלי ספורט כחולות בבקבוקוני רגליים מתחת למיטה.
“שלום,” פנתה אלינו.
“שלום, ילדונת. מה שלומך?” שאלתי.
“אתם באתם בלילה?” שאלה.
“כן, אני ונועה. ואיך קוראים לך?”
“קוראים לי אלמוג.”
“את הרבה זמן כאן?”
“ממש. אמורים לשחרר אותי ביום שישי זה עוד מלא זמן, לא?”
היססתי ואז שאלתי, “ההורים באים לבקר לפעמים?”
החיוך נעלם ואמרה בשקט: “אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה אבא התחיל לשתות, וגם הוא הלך. מאז אני במעון לילדים.”
האחיות הכירו אותה היטב. דיברו עליה “אלמוג ילדה טובה, שקטה ואדיבה.” ראיתי אותה לבדה, מטפלת בעצמה, לא מתלוננת.
יום למחרת התקשר אמא שלי: “איך נועה? איפה אתם?” סיפרתי לה הכל, ובסוף ביקשתי: “אמא, יש ילדה מהמעון כאן. תוכלי להביא אולי שמפו, סבון, בגדים מיותרים של שני? ואל תשכחי כפכפים קטנים, פחות או יותר בגיל שש.”
למחרת, נועה כבר כמעט הבריאה, שיחקה עם אלמוג בצחוק והתלהבות. ניגשתי בזהירות לאחת האחיות ושאלתי: “אלמוג לא מקבלת ביקורים?”
היא נאנחה, “באים לקחת אותה לשחרור. אבל אין מי שיביא לה תשומת לב.”
“להתקלח מותר לה בכלל?” שאלתי.
“חובה,” חייכה בעצב, “רק שאין בידיים את הזמן.”
בערב, עזרתי לאלמוג להתרחץ. עטפתי אותה בפיג’מה ורדרדה ומצחיקה עם נעלי בית חדשות. פניה קרנו מאושר. את כל החבילות שקיבלה שמרה מתחת לכרית ואת הנעליים, החביאה מתחת למזרן.
“למה את מחביאה, אלמוג?”
“כי במעון גונבים…” ענתה בלחש.
בלילה כיבו את האורות. ראיתי אותה עוצמת עיניים ומחייכת לעצמה. היא דימיינה כנראה שיש לה משפחה; שמלטפים אותה, מחבקים, שמישהו מנשק לילה טוב ומלביש פיג’מה חמימה. עברה בי צמרמורת. רציתי כל כך בשביל הילדה הזו טוב.
לאחרונה במעון חוותה רגעים קשים השגיחו עליה בחומרה, הילדים הגדולים צחקו עליה ולקחו לה דברים, ואפילו נענשה ושמו אותה לבד בחדר קר וחשוך כי הפילה קערת דיסה. מאז התחילה להשתעל ונכנסה לכאן.
בלילה, כשהדלפתי כמה דמעות, הרגשתי פתאום את ידה הקטנה מחזיקה בי. “הלוואי והייתי יכול להיות אבא שלך, אלמוג,” לחשתי.
היא חיבקה אותי, עיניה נוצצות. “אני הייתי רוצה שתהיה…” לחשבה.
הפער בפנים שלי נסגר. ידעתי הלב אמר לי מה שצריך. בבית סיפרתי הכל לאשתי ולמשפחות שלנו. אמא שלי תמכה מיד, גם חמותי. אבל נתי, אשתי, הופתעה בהתחלה “אתה בטוח? זה לכל החיים!”
“כן. ואם לא, אתחרט על זה כל החיים.”
לאט לאט היא השתכנעה. אפילו שלפני כן פחדה מהצעד. יום אחד, באתי למחלקה, לקחתי את נועה בזרועותי. נתי הסתכלה בי בעיניים נוצצות. “אלמוג, זה נתי, אשתי.”
“שלום,” חייכה הילדה מלמטה. “אני שמחה להכיר אותך!” הדמעות עמדו לי בעיניים. אישרתי בלב.
כעבור חודשיים כבר עמדנו ליד שער המעון. ראינו ישר את אלמוג רצה אלינו, עיניים מלאות תקווה ושמחה.
“שלום, אלמוג, באנו לקחת אותך הביתה, למשפחה!”
החיבוק שלה הדליק בי אור חדש. באותו רגע, הבנתי שוב: צריך לדעת להושיט יד, גם כשלא תמיד נוח ומתאים. מן המפגש הזה למדתי שאהבה אמיתית בונה בתים חדשים, לא מתביישת לשבור דפוסים ישנים ומביאה אור לכל הפנים, בכל מצב.
