נועה терпא לא יכלה לסבול את הימים שבהם הגיעו זוגות פוטנציאליים לבית הילדים! כי בכל שבע השנים שגרה כאן, אף פעם אפילו לא בחרו בה.
פעם, כשהייתה ממש קטנה, היא עוד הייתה מחכה לימים האלה. מוקסמת הייתה מביטה בנשים ובגברים המהודרים שנכנסו. הם נראו לה כמו קוסמים, שייקחו אותה איתם לארמון קסום! ואמא חדשה תנשק אותה לפני השינה.
ואבא חדש יישא אותה על הכתפיים. וגם תהיה לה חדר משלה. ולא תצטרך לראות כל יום את עידו המעצבן. הוא תמיד היה מושך לה בצמה וקורא לה “ציפורת”.
נועה לא ידעה מה המשמעות של המילה הזאת, אבל היא נשמעה לה מאוד מעליבה. ועידו חזר ואמר:
– ציפורת! ציפורת!
נועה הייתה בת חמש כשהגיעה לבית הילדים. ההורים שלה נהרגו בתאונת דרכים. היא לא הבינה למה אמא ואבא לא באים, ולמה הם עזבו אותה.
עם השנים היא הבינה שלא יחזרו. לאט-לאט פניהן התרחקו מן הזיכרון. גם הקולות, גם הריחות, גם הדירה בה גרו יחד התפוגגו בערפל.
נועה כל כך רצתה שמתישהו יבחרו בה! אבל הנס לא קרה, והיא הבינה כבר שלא יבחרו בה לעולם. פשוט הייתה ילדה רגילה, בלי זוהר.
תמיד בחרו את הבנות היפות, עם סרטים גדולים וצחוק מתוק.
עידו המשיך לעצבן אותה. עכשיו כבר ידעה ש”ציפורת” זה ציפור.
באותו יום שוב הגיעו לאמץ. המדריכות הלבישו את כולן, קשרו להן סרטים בשיער. אבל נועה פשוט גזרה לעצמה את השיער קצר, ממש כמו של בן. לא רצתה יותר שיבחרו בה. החליטה שמעתה, היא תבחר בעצמה את כל מה שייכנס לחייה!
כשראו אותה עם השיער הקצר, המדריכות נדהמו, ועידו, כמו תמיד, זרק לה:
– ציפורת!
נועה כבר הייתה כמעט בת שתים-עשרה. עידו היה מבוגר ממנה בשלוש שנים.
באותו יום כמובן שלא בחרו בה. השיער הקצר החלק, המבט הסוער בעיניה לא הצליחו לגעת באף אחד.
שלוש שנים עברו, ועידו, אויבה המושבע, עזב את בית הילדים. נפרד מכולם ולפתע ניגש אליה.
– להתראות, ציפורת?
– להתראות ענתה נועה בקור רוח.
– תחזיקי מעמד! נשאר מעט! שלוש שנים ואני לוקח אותך אליי! אמר עידו בהחלטיות.
– תמשיך לחלום! מי אמר שאני אבחר בך? ענתה בגסות.
עידו נעץ בה מבט ארוך ומוזר, ונעלם, לא הסתכל אחורה אפילו פעם אחת.
בחוץ, מאחור דלת הכניסה של הבית ילדים, עמדה נועה ושאפה פנימה את אוויר החירות, כנפשה פורסת להשתחרר. בשנים שחלפו הפכה מברווזון מכוער לברבור זוהר. שער שופע עד המותן, עיניים ירוקות ענקיות, גוף עדין ומדויק. הלכה לדירה של הוריה שירשה. ופתאום שמעה:
– שלום, ציפורת!
הסתובבה וראתה ממולה את עידו.
– מה אתה עושה כאן? שאלה.
– הרי הבטחתי לבוא לקחת אותך. אז הנה, באתי אמר עידו, נעמד קרוב.
– אמרתי לך עכשיו אני זאת שבוחרת! ענתה נועה בשקט, מביטה בו מלמטה למעלה. עידו בינתיים התארך וכתפיו התרחבו.
– תבחרי בי, נועה! ביקש.
– אחשוב על זה ענתה והמשיכה בדרכה הביתה.
עידו הלך בעקבותיה עד פתח הבניין, חיכה עד שנכנסה, והלך. מאז היה מגיע כל ערב, מתיישב על הספסל בכניסה, יושב ומחכה עד שנועה מכבה את האור בבית.
הקיץ הבהיר התחלף בסתיו גשום, ואז הגיעה החורף. ועידו המשיך לבוא. יום אחד נועה יצאה והתקרבה אליו.
התיישבה לידו, שאלה:
– לא נמאס לך? קר לשבת פה.
– זה בסדר. אני אחזיק מעמד. רק תבחרי בי פעם אחת, בבקשה! שוב ביקש והביט בה באהבה.
נועה קפצה מהספסל וברחה במהירות לביתה. התבוננה מהתחרה בחלון בעוד עידו ממשיך להסתכל לעברה.
בליל ה-31 בדצמבר, נועה מיהרה לשוב לדירתה לאחר יום עבודה. היא הייתה צריכה עוד לערוך את השולחן, ללבוש שמלה חדשה עוד מעט ראש השנה! עידו לא היה על הספסל. ליבה החסיר פעימה אולי קרה משהו?
כעבור שעה, כשסיימה להכין הכול ומזגה לעצמה כוס יין לבן, התקרבה אל החלון. עידו לא היה שם. בתוך החזה התפשטה תחושת פחד דקיקה, הבטן נלחצה. מה תעשה עכשיו? איפה תחפש? הרי אין לה כתובת, לא מספר טלפון! טיפשה, איזה טיפשה אני! גערה בעצמה.
באותו רגע משהו נדלק ונצנץ מעבר לחלון!
אולי כבר התחילו עם זיקוקין חשבה ויצאה להסתכל.
על השלג, באותיות ענק בוערות, נדלקה כתובת:
– בחרי בי, נועה!!!
ועידו ישב על הספסל, הביט אל חלונה ונופף לה בידהרוח נשאה את הקור והלהבות ריצדו בשלג, ממיסות באור חמים את הלילה הקפוא. נועה עמדה בדלת, השיער הארוך שלה כמו גלימה מסביבה. הלב שלה פחד וצחק, רעד ודילג כמו אז, כשהייתה ילדה קטנה עם קוקיות. היא ירדה במדרגות, עקבותיה נמחצות ברכות על השלג הזהיר, ראה אותו עומד מהסס, פניו מוארות באור הכתום-זהוב של האש.
היא נעצרה מולו. עידו הביט בה, ממלמל, כמעט בלחש, “בחרי בי, ציפורת.”
ברגע ההוא, נועה הרגישה שכל השנים של בדידות, של המתנה ושל בחירות לא ברורות, התלכדו לנקודה אחת כאן, מתחת לאור, בראשית השנה החדשה, כשהעולם כולו מתחיל מחדש.
היא חייכה. מתוחכמת, חופשיה, ושלמה, הושיטה את ידה לעידו, ואמרה, “הפעם, אני בוחרת וגם אני בוחרת בך.”
הוא אחז בידה, חזק, כמו הבטחה, והם צעדו יחד אל תוך השלג, חוצים את הלילה, הפעם, לראשונה, ביחד, בלי לפחד להיבחר כי הכי יפה, לפעמים, זה לבחור בעצמך ולפעמים, גם לבחור אהבה.
