יומן אישי ערב שבת, ליד מושב קטן בגליל
היום היה לי יום מיוחד ושונה מהרגיל. אחרי הצהריים, כשהערב כבר החל לרדת, נהגתי במשאית לאורך כביש הגליל, מוקף נוף ירוק ושקט משוגע. במונית היה ריח חמים של בורקסים עם תפוחי אדמה, שאמא הכינה לי בבוקר במיוחד לדרך אין כמו הטעם הזה להפוך את הנהיגה ליותר מתוקה.
למרות שהיה ערב שבת, עבדתי היום הייתי חייב להביא משלוח ללקוח במחסן מחוץ לעיר, גם אם זה חג. אחרי שנגסתי בבורקס נוסף, הדלקתי ברדיו שירי ארץ ישראל, שהעלו לי חיוך.
כשהחשיך כבר לגמרי, עברתי ליד תחנה של אוטובוס בכביש שמחוץ למושב לא מוכר. בתוך האור של הפנסים ראיתי דמות רועדת מקור בחורה שעמדה עם ידה מונפת לטרמפ.
עצרתי. הבחורה התקרבה תוך כדי שהיא אוחזת בתיקה וניכר עליה שמחפשת מישהו שיוציא אותה מהסיטואציה הזאת.
אפשר טרמפ? שאלה בקול עדין.
כן, בטח, תיכנסי. כבר מאוחר ואין ממש מכוניות עכשיו. מחכה כאן מזמן?
כן היא ענתה, ולפתע נזלה לה דמעה. לא צפיתי את זה.
קרה משהו? שאלתי בשקט.
בדמעות, היא התחילה לספר:
קוראים לי גלי. היום ט”ו בשבט, וחברה מהעבודה הזמינה אותי אליהם למושב, לעשות סעודת חג משפחתית. היא אמרה שמספיק שאודיע לה כשאגיע, והיא תצא לאסוף אותי מהתחנה ליד המכולת.
הסכמתי בשבוע שעבר בדיוק נפרדתי מהחבר שלי, ולא רציתי להישאר בדירה כל החג לבד. נסעתי באוטובוס לכרמיאל, יצאתי בתחנה, התקשרתי אליה. היא אמרה: “כנסי בינתיים למכולת, אני מגיעה עוד חמש דקות”. הסתכלתי מסביב שום דבר, אפילו המושב נראה מרוחק.
הסתכלתי על האוטובוס שכבר התרחק גילת הייתה היעד שרשום, אבל הייתי בטוחה שעליתי לאחד שנוסע לכרם בן שמן בכלל. התבלבלתי יצאתי לא במקום הנכון, והקו כבר נסע. צעקתי אחריו, אין סיכוי שהנהג ישמע, ואז אחרי שעתיים קלטתי שזה האוטובוס האחרון לערב.
לא הייתה שום מכונית לכיוון העיר. ניסיתי לעצור טרמפ, וככה עמדתי כמעט שלוש שעות. אם לא אתה אין לי מושג מה היה קורה. תודה.
בואי, נעבור כבר ל”את” במקום “אתה”, הצעתי וחייכתי.
גלי הנהנה וחייכה, חיוך קטן וקצת מתבייש. היא נראתה לי מקסימה אמיתית, צנועה, לא מהבחורות המתוסבכות של תל אביב, וניכר שיש לה כוח נפשי. עצרתי רגע ליד הדרך.
התחממת? עכשיו צריך גם לאכול. אמא שלי עושה בורקסים רוצה לטעום?
היא הסכימה שלפה מהתיק קצת פסטרמה, גבינה, אפילו שוקולד מריר קטן. אכלנו ביחד, ומצאנו ששנינו עייפים סידרתי לה מחצלת קטנה במיטת האמבטיה מאחור, ואני נשארתי על הכיסא. רגע לפני שנרדמנו, גלי שאלה בשקט:
נדב, אתה נשוי?
לא.
ולמה לא?
עכשיו פגשתי מישהי שאהבתי ולא הספקתי אפילו להגיד לה את זה.
הבנתי.
יאללה, שינה. מחר אני חייב להספיק להוביל את הסחורה.
הנסיעה עברה מעולה גלי סיפרה שזו הפעם הראשונה בחיים שקרה לה משהו כזה, והיא דווקא שמחה שהערב הסתיים אחרת לגמרי ממה שתכננה.
בדרך חזרה לגליל, הרגשתי שהמזל בפירוש זימן אליי מישהי מיוחדת. אחרי שחזרנו לעיר, ביקשתי ממנה את המספר שלה.
ומה עם אותה בחורה שדיברת עליה?
דיברתי עלייך, צחקתי. “מאז שפגשתי אותך, אני מרגיש שזה לא היה סתם. אשמח להיפגש שוב, אם תסכימי”.
אשמח גם, נדב אתה גבר אמיתי. לא ויתרת עליי בערב הכי מסובך בשנה, והתנהגת כמו חבר אמיתי.
אני וגלי התחתנו באביב, בחצר של ההורים בצפון. לפעמים נדמה שהגורל ממציא בשבילנו את הפגישות החשובות באמת…
