תקשיבי, יש לי סיפור שפשוט חייבת לשמוע כולו ישראלי ומהחיים שלנו כאן.
את מכירה את זה, שבארץ לפעמים שופטים אנשים לפי איזה מותג הם לובשים או אם השעון שלהם מפוצץ יהלומים?
אז זה קרה בערב התרמה פרטי, כזה שמתקיים באולם המפואר במלון הכי יקר בתל אביב, הכול נצנוצים ויין מהיקב הכי יוקרתי בארץ.
נועה, לבושה בשמלת ערב זהב משוגעת ואיתמר לידה מחזיקים כוסות יין אדום משנת אלפיים ומשהו, מרימים גבה על כל מי שבחדר. פתאום נכנסת דניאלה, בחורה צעירה שנראית כאילו הרגע ירדה מהאוטובוס מקו 5. עליה מעיל בצבע בז’ בול רואים שכבר עבר לא מעט חורפים, ונעליים שטוחות פשוטות כאלה, בלי לנסות להרשים אף אחד.
נועה לא עוצרת את עצמה וחוסמת לה את המעבר, בוחנת לה את הנעליים הזולות, ומסובבת פרצוף. איתמר מתכופף אליה בכוונה ולא ממש מלחשים:
תגידי, מנקים פה שכחו איפה השירות? איך היא בכלל נכנסה?
נועה מוסיפה ומעיפה מבט זחוח:
מותק, בסוף הרחוב יש חלוקת אוכל. את מגזימה. תורידי את רמת האירוע שלי פה.
ודניאלה? לא מורידה מהם מבט, עומדת עם הראש זקוף והעיניים שלה בוהקות בביטחון שאין בשום תיק יקר.
בדיוק באותו רגע מתקרב אליה יחד עם עוזרו גבר מבוגר בחליפה יוקרתית, אמיר מנהל הקרן. הוא אפילו לא מסתכל על נועה ואיתמר, שכבר עומדים זקופים ומנסים להרשים. אמיר עוצר מול דניאלה, קדים קלות ואומר:
גברת כהן! אלף סליחות, המטוס הפרטי שלך נחת מוקדם מהצפוי. המסמכים לרכישת החברה מוכנים לחתימה שלך.
את מבינה, נועה קפאה, הפה שלה נשאר פעור, והיד שהחזיקה את היין הכי יקר התעופפה, הכוס נשברה על רצפת השיש מול כולם.
דניאלה, בלי להוריד את המעיל הישן, חותמת בביטחון על כל המסמכים, לוקחת את הזמן.
ואז היא מסתובבת אל נועה בקור רוח ואומרת בקול שקט אבל חד כמו סכין:
“דרך אגב, נועה, זו כבר לא המסיבה שלך. הרגע רכשתי גם את האולם וגם את החברה של בעלך. ומה שלא מתאים לאסתטיקה שלי פשוט לא נשאר פה. אבטחה, תוציאו אותם.”
איתמר ונועה עומדים שם בשוק מוחלט, לא מספיקים לעכל, וכבר שומרים מלווים אותם החוצה בנימוס ישראלי, אבל בלי לזוז ממנה.
הפואנטה? לעולם אל תשפטי בן אדם לפי מה שהוא לובש. לפעמים דווקא מאחורי המעיל הכי פשוט מסתתרת אישה שביד שלה מחר הבנק יכבד או לא לך צ’ק.
