תקשיבי איזה סיפור יש לי לספר לך את לא תאמיני.
אז ככה, בשנת 2018, היה בחור ירושלמי בשם ראובן סרי, בן 34, שכל החיים חלם סוף-סוף לצאת מהעוני. משהו בו תמיד האמין שיש לו ידיים טובות והפעם, הוא החליט להתנסות בגידול חזירים. כן, כן, בארץ, ברמות נפתלי, איפה שיש איזור נטוש כזה למעלה בהרים.
הוא השקיע כל שקל שחסך אי פעם, לקח אפילו הלוואה מהבנק הבינלאומי (כן, עם הריביות שלא נגמרות), בנה דירים, חפר באר מים עמוקה והביא 30 גורי חזיר קטנים, מתוקים כאלה.
ביום שהוא העלה את הגל הראשון של החזירים, הוא הסתכל על אשתו מרים (היא רק בת 31), עם עיניים נוצצות ואמר:
תחכי לי בסבלנות. תוך שנה יהיה לנו בית משלנו!
הוא באמת האמין בכל הלב אבל החיים, כמו שהחיים יודעים, דפקו לו הפתעה לא מתוכננת.
תוך פחות משלושה חודשים, מגפת חזירים מטורפת התפשטה בכל האזור. חוות סמוכות נסגרו בזו אחר זו. ראובן ראה במו עיניו איך שכנים נאלצים לשרוף את כל הדירים כדי לא לעצור את המגפה. העשן העבה כיסה את ההר.
מרים נבהלה פחד מוות.
בוא נמכור אותם כל עוד הם חיים, התחננה.
אבל לראובן הייתה עקשנות ירושלמית.
זה יחלוף, עוד קצת סבלנות
מהדאגה ומהלילות בלי שינה, הוא נשבר. היה צריך אפילו להתאשפז בהדסה לשבועיים רק מכאבי לחץ ועייפות. יותר מחודש הוא נח בקיבוץ בצפון אצל ההורים של מרים.
כשהוא חזר להרים, חצי מהחזירים כבר לא היו שם. המחיר של האוכל לחזירים קפץ פי שתיים. הבנק התחיל להתקשר על בסיס יומי כדי שיחזיר את ההלוואה.
בלילות, כשהגשם היכה בגג הפח של הדיר, ראובן הרגיש שהעולם שבנה מתמוטט מול העיניים.
עד שיום אחד, אחרי עוד טלפון מהבנק, הוא פשוט ישב על הרצפה ולחש את המילים:
די, נגמרתי.
בבוקר הוא סגר הכל. נתן את המפתחות לבעל השטח דודי הזקן, וירד מההר. לא הייתה לו אנרגיה לראות איך החלום מתפורר. מבחינתו הכל כבר אבוד.
חמש שנים אחרי, הוא ומרים עברו לגור בפתח תקווה, עבדו במפעל קטן. לא חיו בשפע, אבל היה שקט, קפה של בוקר, בלי חיובים, בלי דאגות.
כששאלו אותו פעם על חוות חזירים, הוא היה צוחק בציניות ואומר:
פשוט האכלתי את הכסף שלי לאדמה וההר אכל את החלום.
ופתאום, השנה, דודי מתקשר אליו, בקול רועד:
ראובן תבוא מהר, משהו גדול קרה בדיר הישן שלך.
למחרת הוא נסע כל הדרך בחזרה לגליל העליון. הדרך הישנה הייתה כבר מכוסה בעשב ועצים, כאילו לא עבר בה אף אחד עשרים שנה.
הלב שלו פעם מהתרגשות ומפחד.
האם הדיר התמוטט? או שנשארו ממנו רק אבנים?
הוא טייל בשביל, עד שממש לפני הדיר נעצר. קפא במקום.
מה שהוא ראה אי אפשר היה להאמין.
הדיר הישן התכסה בגפנים ופרחים, הכול נתמזג עם הטבע. מסביב צמחו עצים גבוהים, והדרך הישנה כבר לא נראתה בכלל.
אבל אז הוא שמע קולות מוזרים.
אגרו אגרו
ראובן התקרב, דחף את העשב הגבוה, הציץ לדיר ועף אחורה.
היו שם חזירים.
לא שתיים-שלוש, עדר שלם!
חזירים גדולים, שמנמנים, וגורים קטנים שתרוצצים בין כולם.
שלושים הגורים שהשאיר אז הפכו לעדר פראי אמיתי.
לא, זה לא הגיוני הוא לחש לעצמו.
דודי, שגם טיפס מאחוריו, חייך.
אמרתי לך, הם לא נעלמו.
אבל איך הם שרדו? שאל ראובן, פשוט לא הבין.
כשהלכת, כמה נשארו במתחם. פרצו את הגדר, ברחו ליער. חשבתי שימותו אבל הם למדו לחיות כאן.
ראובן הסתכל סביבו. מאחורי הדיר נבעה נביעה טבעית, עצי בננה, בטטה שגדלה פרא, קוקוסים, עשבי בר מכל הסוגים.
הם הסתדרו, התרבו, נהיו עדר.
חלק מהחזירים הרימו ראש, כאילו מזהים את ראובן. חזיר אחד, גדול, עור אדמדם, אוזן עם סימן ישן.
זה זה הגור הראשון שקניתי אז, הוא לחש. ופתאום הרגיש חזק בלב כל מה שהיה לו נדמה כאבוד, בעצם חיכה לו, גדל, התפתח.
“דודי הסתכל עליו “נו, אז מה עכשיו?”
ראובן שתק רגע, הביט בהר, בדיר, בחזירים החופשיים שדרכו בעשב כאילו כלום לא השתנה.
וחיוך הופיע לו על הפנים, לראשונה מזה שנים.
אוליאולי החלום שלי עוד לא נגמר.
וברגע הזה הוא קלט מכל הלב לפעמים אתה עוזב חלום, אבל יש רגעים שהוא פשוט מחכה שתחזור.
