העתק של האישה
את בטוחה שזה לא יכביד עלייך? שאלה ליאת בפתח הדלת, תיק על הכתף וחיוך מבולבל, כזה שרותי אף פעם לא ראתה אצלה. אני מבינה שזה לא נוח, באמת. אני מבינה.
ליאת, די כבר. תיכנסי רותי זזה אחורה, מחזיקה את הדלת. החדר פנוי, אייל בסדר עם זה. הכול טוב.
אייל בסדר עם זה, חזרה ליאת, וב”קול בסדר” הזה היה משהו שתהיה רגילה לשמוע רק מפקחים בביטוח לאומי. לא ציניות, פשוט פליאה, כאילו “בסדר” זו מילה חשובה.
הוא בקושי אי פעם מתנגד, אמרה רותי והלכה לכיוון המטבח. תורידי נעליים, כפכפים בצד שמאל.
וככה זה התחיל.
רותי בת חמישים ושתיים, ליאת החברה מהאוניברסיטה חמישים ואחת. לא נפגשו כמו שצריך כבר חמש שנים, רק טלפונים ושוקו הפוך בקפה “ביאליק” פה ושם. רותי חשבה שהיא מכירה את ליאת מספיק כדי לפתוח לה דלת בלי מחשבות שניות. ליאת התגרשה, הדירה ששכרה נגמרה, הטיפול בדירה החדשה נגרר. שבועיים-שלושה, במקרה הרע חודש. קצת לחכות, להסתדר, להרים ראש.
הן גרו בגדרה לא קטנה, לא תל אביב, אבל כל אזור טיפה דומה וכל ירקן יודע מי את. לרותי הייתה דירה שלושה חדרים, קומה שלישית, נוף לרחוב שקט. אייל עבד בחברת בנייה, לא מהבכירים אבל לא רע בכלל. רותי לימדה כלכלה במכללה. עשרים ושלוש שנה ביחד, בתם גרה כבר מזמן בקריית טבעון. בדירה היה מרווח ונוח הבית שאת רוצה פשוט להישאר בו ולא להזיז כלום.
ליאת הופיעה עם מזוודה גדולה וקופסה. התפשטה בשקט, בלי בלגן. שלושה ימים רותי כמעט לא שמעה אותה יוצאת מוקדם, חוזרת אחרי כולם, אוכלת מעט, מדברת פחות. אייל שאל ערב אחד:
הרבה זמן?
חודש אמרה רותי.
חודש, חזר אחריה, בדיוק כמו שליאת עשתה בכניסה.
רותי לא חשבה על זה עוד. היא הייתה מהאנשים שמועכים שטויות. או לפחות חשבה ככה.
האות הראשון הופיע בשבוע השני. רותי נכנסה בבוקר למקלחת וראתה את הבושם שלה “גרניום” בקבוק ירוק כהה עם מכסה כסוף לא אצלו, תלוי על הכיור ולא על המדף. רותי האשימה את עצמה וזזה הלאה.
בשבוע השלישי היה טריק נוסף. הן ישבו יחד לארוחת בוקר, קפה על פי המנהג המיוחד של רותי: קצת מים קרים, אחר כך מים חמים לא רותחים חלילה! שלא יהיה מר. אייל תמיד אהב את זה.
באותו בוקר ליאת הכינה קפה, כי רותי הייתה בטלפון. אייל שתה, אמר: “אה. לא רע.”
לקחתי מרותי את השיטה, חייכה ליאת היא תמיד ככה.
רותי חייכה, כאילו הכול רגיל. אבל בפנים, משהו התעקם.
שבוע העבודה כיסה הכול. רותי חזרה לבית שקט ונקי. ליאת, מתברר, מספיקה לנקות, לסדר, אפילו לבשל. אייל התרגל הרבה יותר מהר משחשבה.
היא בישלה היום, דיווח בשמחה כאילו זכיתם בפיס. מרק עם שעועית. טעים.
גם אני עושה עם שעועית, ענתה רותי.
נכון, הוא ענה. דומה.
היא לא שאלה מי יותר טעים. הוא לא אמר.
ליאת עבדה אז מהבית, איזה עניינים עם ניירת, רותי לא שאלה יותר מדי. כל היום במחשב בחדר האורחים, בצהריים משהו קליל לאכול, ערב מסודרת, מתוקתקת, לא בטרנינגים אלא בבגדים “מתוקנים”. רותי שמה לב, שהיא בעצמה כבר מזמן בערב במכנס נוחות וסוודר שנשאר מראש השנה. יוצא שליאת נראית יותר טוב ממנה אצלה בדירה.
לילה אחד, אייל התיישב עם ליאת מול “כאן 11” לראות סדרה. רותי הייתה עם מבחנים בחדר. דרך הדלת נשמעו להם קולות, בדיחות, צחוק. הצחוק של ליאת מזכיר את הצחוק של רותי, רק טיפה יותר עדין ורענן. רותי עצרה, עצמה עיניים, ושיחררה. צחוק הוא צחוק נו, אז מה.
אבל זה לא נעלם.
ליאת התחילה לסדר את השיער אחרת. פעם תספורת קארה אדג’ית, עכשיו היא מאריכה וקולעת גלים כמו רותי. רותי שמה לב למראה שתיהן משתקפות יחד. הראשונה, ליד, השנייה ברקע. משהו דומה, כמו בשני צילומים באותה ספה.
דווקא יפה לך, אמרה רותי.
באמת? ליאת קימתה את הגבה. ראיתי אצלך ו… ניסיתי.
עוד פעם “ראיתי אצלך”. עוד פעם העתקה דקיקה. רותי חייכה, הלכה למטבח. בפנים, החיוך בער.
יום ראשון, רותי מתקשרת לבת שלה:
אמא, נו, איך העניינים?
בסדר. ליאת אצלנו מתארחת, זוכרת שסיפרתי?
אה, כן. היא עדיין שם?
עדיין. הדירה תקועה.
טוב. ואבא?
בסדר. מסתדרים.
שתיקה קצרה.
זה טוב או רע? שאלה הבת.
טוב, ענתה רותי. כן, טוב.
בסוף שיחה ישבה מול החלון עם תה קר. חשבה כמה “מסתדרים” זו מילה ניטרלית, איכשהו מסוגלת לנצח שיחה רצינית.
שבוע חמישי, ליאת מבקשת מתכון לעוגה.
ההיא שעשית בשבוע שעבר, עם תפוחים וקינמון.
אין לי כתוב, אני מאלתרת.
תסבירי? אני אכתוב.
רותי הסבירה. ליאת רשמה. שלושה ימים אחר כך אפתה בעצמה. אייל אכל, שיבח “טעים”, ורותי הבינה שהוא כבר לא מזהה בין מה שהיא ומה שליאת אופה.
באותו ערב, פתחה את הארון בכניסה: שתי מעילים, שתיהן אפורות בהירות עם חגורה. ברור שליאת קנתה אותו דגם. רותי הביטה בהן, עומדות יחד כתף אל כתף. שתקה. לא בגלל פחד, פשוט לא ידעה איך שואלים את זה בלי לצאת מגוחך.
באותם ימים העבודה חנקה. אייל המשיך לשהות עם ליאת בסלון, רותי שמעה שיחות דרך הדלת. כשנכנסה לסלון, התחברה אבל זרה בשיח שלהן.
לבסוף, שאלה את אייל:
תקשיב, לא מרגיש לך שליאת… קצת מחקה אותי?
הוא באמת נדהם.
מי? ליאת?
כן. תספורת, מעיל, בושם, בישולים…
נו, חברות עושות אחת מהשנייה. זה טבעי.
אולי, אמרה רותי.
הוא כבר גלש בוואטסאפ. הנושא מת.
שכבה חושבת: “הכול טבעי. חברות מחקות. אולי גם אני חיקיתי אותה?”. חזרה לעצמה שוב ושוב: “טבעי”. המילה לא התמקמה בלב.
בימים הבאים רותי עצרה לשים לב בכוונה. ליאת מזיזה את הראש צד ימין כשהיא מדברת עם אייל רותי עושה ככה כשהיא שומעת. ליאת אומרת “בדיוק…”, בדיוק כמוה. קפה כבר בלי סוכר, למרות שפעם אחרת. זה כבר לא מקרי. זה משהו אחר.
התקשרה לנעמה, חברה מהעבודה.
נא, היה לך פעם שמישהי פשוט הופכת אותך?
מה, לוקחת ממך הכול?
חיצוני, ג’סטות, הרגלים… כל העניין.
זאת “קנאה שקטה”, פסקה נעמה. קוראת על זה באיזה ספר. כנראה מישהי חולמת לקחת את החיים שלך ובמקום לגנוב בפנים לוקחת בקטן-קטן.
רותי שתקה.
מי זו אצלך?
לא יודעת, אבל הבינה.
עם ליאת, זה התפוצץ רק כשהיא דיברה.
הן שתו תה במטבח. ליאת אמרה:
את יודעת, רותי, את כזאת מסודרת. אישה עם בית, עם בעל, עבודה… הכול אצלך מתוקתק.
אני עובדת על זה עשרים שנה, ענתה רותי.
רואים. גם אייל אומר…
היא השתתקה.
מה אייל אומר?
שהוא מעריך אותך. שאצלכם הכול מסתדר.
רותי הניחה את הספל.
את מדברת איתו עליי?
פה ושם, ליאת חייכה. אייל מפרגן לך.
זה נחמד, אמרה רותי, ולא הרגישה ככה.
הרגישה שזה לא בסדר, אבל אין עדיין מילה.
שבוע שישי, ליאת מבקשת קצת מהבושם “גרניום”.
נגמר לי, אמרה, לא אספיק לחנות.
בטח, ענתה רותי.
בערב, הסתכלה: הבושם כמעט נגמר. שבוע שעבר היה חצי. היא סגרה אותו, שמה בארון עם מנעול שלא השתמשה בו שנים. אחר כך הביטה במראה, חשבה: “אז זה אני, שמחביאה בושם מחברה. יפה מאוד.”
אבל את הבקבוק לא פתחה.
אותו ערב, אייל חזר שמח. קנה עוגה. לא יום הולדת. סתם.
הגיע זמן לפינוק, הכריז.
ליאת שמחה, בדיוק כמו שרותי הייתה שמחה פעם על עוגה. צודק, מתנהג נכון, מחמיא נכון, צוחק נכון, מטה ראש נכון. כמו רותי, רק בלי עייפות, בלי הרגל. ובשביל אייל, זה יותר טוב.
כלפי חוץ הכול רגיל, מדברים שטויות ואוכלים עוגה. אבל בפנים רותי מרגישה שהכול זז קצת ימינה.
נסיעה לצורך הכשרה מקצועית הופיעה פתאום מכללה שלחה אותה לארבעה ימים ברמת גן. השתעשעה ברעיון “אייל נשאר בבית עם ליאת”. מיד סילקה את המחשבה.
בערב אומרת לו:
תחזור הביתה שישי בערב. ליאת תעזור לך, היא יודעת.
נסתדר, אייל ענה. אין מה לדאוג.
אני לא דואגת, אמרה רותי. צפתה בפניו, רגוע, אותו אייל. אולי קצת… יותר קליל.
נסעה ברכבת, עיינה בחומרים, שתתה קפה בכוס נייר, צפתה בשבילי ישראל. בערבים שוחחה עם אייל בנחמדות. שום דבר יוצא דופן.
בלילה לא הצליחה להירדם. חשבה. פעמיים על העוגה, על המעילים, הבושם.
ביום חמישי, הבוס הודיע: “החזרה אידיאלית היום, מחר אין מה להישאר”. חזרה בעשר בלילה.
נכנסה בשקט, שלא להעיר. אבל כולם ערים.
בסלון נרות על השולחן (שניים, לא עשרה, בכל זאת, לא מועדון רומנטי), אוכל, צלחות וניחוח בושם גרניום (נו, קנתה אחד חדש).
אייל וליאת על הספה. היא בשמלה כחולה, בדיוק גזרה של רותי, צבע שרותי אוהבת. שיער גל.
שתיקה ארוכה.
הקדמת, אמר אייל.
רואה, ענתה רותי.
הניחה תיק, תלתה מעיל, הכל באיטיות.
זה רק ארוחת ערב, ניסתה ליאת.
כן, רואים עם נרות.
שוב שקט.
רומנטי, אמרה רותי, רגוע, אפילו לא ציני. הופתעה מעצמה.
אייל ניסה להגן:
אל תהפכי את…
אייל, קטע אותו רותי, אל תגיד לי מה לא צריך.
הוא נאלם. ליאת לטאה אל השולחן.
רותי נכנסה למטבח, שתתה מים, הסתכלה על אדנית הגרניום שעל החלון תמיד משקה בימי רביעי, עכשיו ראתה שהאדמה רטובה. מישהי עשתה בשבילה.
חזרה לסלון.
ליאת, אמרה תמצאי איפה לישון ממחר?
ליאת הרימה עיניים.
רותי, אני מבינה שזה נראה…
מחר תמצאי איפה לישון, רותי ענתה, בלי להרים קול, פשוט עוד פעם.
כן, אמרה ליאת. אמצא.
טוב.
רותי לקחה את תיקה ונכנסה לחדר שינה. לא נעלה, רק טרקה קלות. נשארה בבגדים, שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה. צלילים מהסלון דגדוג סכו”ם, דלת נסגרת. אייל ישן בסלון, לא במיטה. זה כבר אומר הכול.
בבוקר קמה מוקדם, הכינה קפה, שתתה אל מול החלון. הרחוב קם בעצלתיים, אישה עם כלב, כמה יונים. יום שישי שגרתי.
אייל יצא בשמונה, נעצר בכניסה למטבח.
אנחנו צריכים לדבר, אמר.
נכון, ענתה רותי.
רותי, אין לי כלום עם ליאת.
אולי.
לא אולי. אין כלום.
אייל, עדיין בוהה ברחוב זה בכלל לא העניין.
אז מה העניין?
הסתובבה אליו.
יש פה בן אדם שהתחיל להיות אני בבית שלי. שיער, מעיל, בישולים, בושם, מחוות, ואתה שמת לב ואהבת את זה. כי זו אני, בלי עייפות, בלי השחיקה של עשרים ושלוש שנה יחד.
הוא שתק.
זה לא שאלה, הוסיפה. סתם עובדה.
את מגזימה, אמר לבסוף.
אולי, ענתה. אני הולכת לעבודה. רוצה שלא יהיו לה דברים על המיטה כשאחזור.
רותי…
ועוד דבר אמרה בצאתה מהדירה אני נאיבית מידי. זה פשוט אני. האמנתי לכם יותר מדי.
דלת נטרקה בעדינות, לא בטריקה.
במכללה העבירה שני שיעורים, רשמה נוכחות, שתתה תה עם נעמה במסדרון. לא שאלה אותה כלום, אבל נעמה נתנה מבט מבין מבט כזה שאומר שאת לא צריכה לשפוך הכול.
שוב הביתה בארבע וחצי חדר האורחים ריק ומסודר. שום סימן, ליאת עזבה בלי טיפה לכלוך. רק מסרק פלסטיק לבן נשאר בפינת המקלחת. הרימה וזרקה.
אייל בבית, יושב עם הטלפון. מרימה עיניים:
עזבה, אומר.
רואה, עונה רותי.
מה עכשיו?
היא תולה את מעילה, נכנסת למטבח, מתחילה לבשל למרות שאין תוכנית בכלל העיקר להעסיק ידיים.
רותי, הוא מגיע עשרים ושלוש שנה. אי אפשר ככה…
אפשר, עונה רותי. פשוט חכה. תן לי אוויר.
כמה?
לא יודעת. כמה ימים.
“מספר ימים” הופך לשבוע. חיים יחד כמו דיירים: בנימוס, כל אחד בזמנו. אוכלים לבד, ישנים בחדרים נפרדים. אייל מנסה פה ושם לדבר, רותי עונה קצר. לא בגלל עלבון כי הפחד מפני מה שייצא אם תתחיל לנסח מה היא מרגישה.
הרבה מחשבות. איך הכול התחיל, למה שיתפה כל כך בקלות, למה לא ראתה או כינתה את מה שהרגישה.
ככל שיותר חשבה, ככה היה ברור שמרינה (ליאת) זה לא העניין. זה אייל.
הוא יכל היה לא לראות, או להגיד לה, או… להתעלם מהשדרוג של רותי בבית. בפועל דווקא שיתף פעולה.
שבוע שני, מתקשרת לבת:
אמא, מה הולך?
מה?
קול שלך שונה.
נראה לי ניפרד, אני ואבא.
הפוגה.
בגללה?
לא רק. ליאת רק חשפה מה שכבר היה.
מה היה?
לא יודעת להסביר. התרגלנו אחד לשנייה עד שאי אפשר כבר לראות אחד את השנייה. ואז באה מישהי, עושה אותי רק יותר טובה. והוא אהב את זה.
אמא…
די, לא לבכות. אני פשוט מסבירה.
תהיי לבד?
כמה זמן כן. זה בסדר.
אמרה “בסדר” והפעם זה באמת עבד.
השיחה עם אייל הייתה ערב ראשון של שבוע בישירות:
אני חושבת שכדאי שניפרד.
שתיקה.
סופי?
לא יודעת. אני חייבת מרווח. להבין מי אני מחוץ לזוג הזה.
הכול בגלל הנרות? זו ארוחה, רותי.
אייל, די. לא הנרות. הנרות סתם הקש. לפני זה היה הרבה ואני שתקתי בשם “זה בסדר”, אבל זה לא היה.
אני לא מבין מה פספסתי.
לא משהו קונקרטי. פשוט הפסקת לראות אותי. אם היית רואה, היית שם לב שמישהי לוחשת לתוך אשתך.
הוא שתק. ולא היה מה לומר.
דירה, אולי נמכור, אולי אקנה ממך חלק, נדבר בהמשך.
לאן תלכי?
אשכור. פה או קרוב. אסתדר.
להתחיל מחדש בגיל חמישים ושתיים, חשף חמלה לעצמו או לה.
נכון, חמישים ושתיים. ויש כאלה שמתחילים גם אחר כך.
בשקט הלכה למקלחת, שלפה את הבושם “גרניום”, יצאה לפח ופשוט הניחה לא זרקה, הציבה. סוגרת שלב.
חזרה למטבח. שמה מים.
בימים הבאים ארגון מסודר: שיחה לסוכן נדל”ן, עו”ד, קפה עם נעמה. הפעם סיפרה הכול, ונעמה רק אמרה “נכון, אני מבינה” ומזגה עוד תה.
את כועסת עליה?
על ליאת? לא ממש. אני כועסת שלא ראיתי. שחשבתי שזה טבעי.
לא אשמתך שאת סומכת.
נאיבית גאה, צחקה רותי.
לא נאיבית, תיקנה נעמה. סומכת.
אולי.
ועל אייל?
עליו כן, הודתה. אבל זה יעבור. זה כעס שקט.
מה תעשי?
אשכור דירה, אחליף תספורת, אקנה בושם אחר. לא “גרניום”. לא הפעם.
חכמה, אמרה נעמה.
וגם אבין מה שלי באמת, לא מה שהתרגלתי.
זה לוקח זמן.
יש לי זמן.
גשם דק טפטף על גדרה; רותי ידעה שפעם החיים נראו לה הכי מסודרים. אבל הנה הכול על המקום אבל לא בדיוק במקום.
ועדיין, לא הייתה תחושת ריק. אלא הקלה מוזרה, כאילו סופסוף הורידה מעיל לחוץ ישן.
את יודעת אמרה לנעמה לראשונה אני לא יודעת מה יבוא. וזה סביר בעיניי.
סביר זה מצוין, הסכימה נעמה.
עוד שבוע. רותי מצאה דירה קטנה, אזור חדש בגדרה, נוף לפארק. יקרה, סבירה. סיכמה לשנה עם בעלת הבית.
בדירה הישנה התחילה למיין: מה שלה, מה לא. ספרים, סרוויס, בגדים. זרקה חולצה שלא לבשה שלוש שנים “אולי עוד יהיה צריך” והחליטה לתרום.
גם את המעיל האפור תרמה. קנתה כחול כהה, גזרה אחרת, נראית במראה שום קשר לליאת.
עם ליאת לא דיברה; ליאת כתבה פעם: “סליחה אם פגעתי”. רותי קראה, לא ענתה. לא כי לא סלחה, סתם לא רצתה.
אייל נשאר; דיברו כאורחים בעיר זרה. זה היה עצוב וגם נעים כי הבינה שכבר לא יחזור למה שהיה.
יום שישי לפני המעבר, יצאה לקנות בושם. דגמה, דגמה עד שמצאה: “ארז הכסף”. עץ חמים, לא מתוק, שונה. בדיוק מה שרצתה.
בחירה טובה, אמרה המוכרת.
נראה, חייכה רותי.
ארגון מעבר עם נעמה אפילו אייל עזר. הכול עבר לדירה החדשה, חדר קטן, נוף לפארק.
בערב, כשהכול היה שקט, פתחה את הארז, התיזה מעט על שורש כף היד. ריח חדש, לא מוכר. לא טוב, לא רע פשוט אחר. חשבה: ככה לומדים.
בחלון, הפארק של גדרה כבר עירום, תחילת נובמבר. פנסים נדלקים מוקדם, רותי מחממת מים, מוצאת את הספל שלא נסדק, נשענת על אדן.
הטלפון מצפצף הבת.
נו, אמא, איך שם? הסתדרת?
מסתדרת.
את מפחדת?
רותי מביטה אל הפנסים.
לא, היא עונה. את יודעת? לא מפחדת.
