אצלך העור משתלשל! דניאל, בן שישים ושתיים, צבט אותי בלי שום בושה במותן מול כל האורחים. אז הלכתי והבאתי מראה שיראה למי באמת משתלשל.
נעה, מה זה פה אצלך? דניאל, אחרי שלוש כוסות ערק ביתי ושתי מנות סלט חצילים, שלח פתאום יד, תפס חופן ממותני ולחץ, כאילו בודק טריות של אבוקדו בשוק מחנה יהודה.
בול על התפר של החצאית, איפה שהבד נמתח לי על הבטן (מה לעשות, יושבים).
וכמובן, כל זה, מול אורחים. בלי למצמץ.
דניאל, מה עובר עליך? ניסיתי לדחוף את ידו ממני, כאילו זו זבובון טורדני, אבל לטורף הזה לא היה מצב לוותר.
הידיים שלו משהו בין קבב שם לבין שניצל משומן, חזרו לצבוט, לא כואב פיזית, אבל האגו, יוֹ, נמעך דק דק.
תראה, תומר, הוא מצביע עלי וכמעט צוחק, מפנה תשומת לב לשכן מהקומה שלמטה שעשה כבוד להערינג. אני אומר לה: “נעה, מספיק לחם בלילה.” והיא לי: “גיל, הורמונים”. נעה, כל אישה אומרת את זה!
דניאל משתולל מצחוק, והבטן שלו רוקדת על כל הכפתורים בחולצה כאילו עוד שנייה מתפוצצים לנו בפרצוף.
איזה הורמונים? זה עצלנות נטו! מסכם, ומסתכל בגאווה כאילו זה קידוש במוצ”ש.
די, דניאל, לוחשתי בעצבנות, מרגישה איך סומק עולה לי מהצוואר עד המצח.
תומר נעשה אדום מהשפם עד האוזניים, קובר את הראש בסלט ביצים כאילו מצא שם ציור של פיקאסו. אשתו, ענת, מעדיפה להתרכז בסידור המפית. כולם מתפללים לעבור לסלט הבא.
אבל דניאל במוד של סטנדאפ. מה זה “די”? אסור להגיד את האמת? אצלך כבר עובר לקפל. ושוב הוא מצביע, רופא של קציצות.
פה, תסתכלי! כמו שארפיי, ככה מתקפלים פה! פספסת איזה חוג חיטוב, נעה.
והסלון? שקט. אפשר לשמוע את המקרר במטבח מתפלל להירדם.
אני משתדל בשבילך, שתהיה נאה בעיני! גבר צריך אישה שיהיה לו טוב לתת בה מבט! זה חוק טבע!
אז הסתכלתי עליו.
מתבוננת, כאילו אני רואה אותו לראשונה אחרי שלושים שנות נישואין.
שישים ושתיים, אמרנו? בטן משתלשלת כמו נחל שורק אחרי שטפונות.
סנטר שני, נמס ישר לכתפיים, כאילו מחפש למי להידבק.
קרחת מבריקה באור של המטבח, כמו סמבוסק קלוי היטב.
שנראה טוב בעין, אתה אומר? שאלתי, מופתעת מהשלווה בקול שלי.
משהו בי התהפך. כמו מתג בלב, סגרתי את הברז, נגמרו הסבלנות, הבושה הכל פרש לפנסיה.
נשארה רק בהירות כזו.
ברור! חובט אצל עצמו בחזה, גאווה של פנתר מחלוד. אני שומר על עצמי!
שומר? שואלת, לא מסירה את העיניים.
גבר צריך צורה של גבר! מתמתח, אבל עמוד השדרה עושה לו דווקא. כל בוקר מתיחות, חמש דקות עם המשקולות, אני בכושר.
הוא מנסה להכניס את הבטן. יוצא לו רק קפיצה קלה, כאילו הילדון בפנים בועט, אבל הקפלה מיד חוזרת למקומה בגאווה משלה.
גבר צריך להיות עיט, לא שק תפוחי אדמה! מסכם כאילו זו פרשת השבוע.
עיט? קמתי מהשולחן, לאט, כדי שלא יתפוצץ איזה רגל של כיסא מפתעה.
מה, נפגעת? הוא צוחק, מוזג עוד כוס ערק, מה, נעה? נעלבים מהאמת? יאללה, להרזות, לא לעשות פרצוף!
יצאתי למסדרון, מלא בריח של נעליים מלפני העשור ובושם של סבתא.
שם תלויה המראה של פעם, של ההורים שלי, מסגרת עץ כבדה, אובלית, שראתה אותי רוקדת בזה עוד בלי קמטים.
הורדתי אותה מהמסמר, נו, משהו כמו חמישה קילו. תענוג. לא הרגשתי כלום, כאילו זה נוצת טווס.
חזרתי לסלון, מחזיקה את המראה בשתי ידיים, כמו מגן מימי הביניים. או כמו פסק דין שאין עליו ערעור.
כולם קופאים בעיניים גדולות. ענת עם מלפפון חמוץ בפה, שוכחת לבלוע.
דניאל, תעמוד בבקשה, אמרתי בשקט, אבל כולם נעמדים דום באוויר.
למה? ממצמץ, אבל הבין שאיתי לא מתעסקים בזלזול. טוב, עמדתי, אז מה? ריקוד?
לא, התקרבתי, אין אוויר. חזק ריח של בצל וערק. נשקיף רגע על העיט.
תחבתי לו את המראה מתחת לאף. תחזיק.
המסגרת הכבדה נתפסה בידיים שלו, והוא נרתע מהמשקל.
נעה, מה זה אמור להיות? פתאום יש גל של חשש בקול.
תסתכל טוב, פוקדת עליו כמו על חתול שובב. אל תפספס.
הוא מסתכל, הביטחון מתערער וההשתקפות קצת רוטטת.
נו, זה אני, בסדר, אז מה?
עכשיו תוריד את העיניים, דפקתי באצבע איפה שהבטן שמנה נלחצת אל חגורת המכנס.
רואה?
מה? מנסה להחזיק את הראש מעל המים.
אצלך העור משתלשל! אמרתי לו, באינטונציה שלו, חותכת כמו סכין למריחה של חומוס. לא סתם משתלשל, דני, הוא נופל!
נעה! הוא מנסה להניח את המראה, נהיה אדום כמעט כמו עגבנייה בסוף הקיץ.
לא, תחזיק, לוחצת קצת מלמטה, שלא יפספס. זה מעל החגורה? שרירי בטן מפוסלים?
תומר כמעט נחנק מהערינג, שומר על גזרה דרך התקפי שיעול.
לא, חמודי, זה גלגל הצלה, למקרה שנטבע בים הזה של שומן!
הוא ממשיך להאדים, כאילו מתבשל בעצמו על הכיריים.
ואלה? מצביעה על הצדדים שגולשים החוצה. זה כנפיים של העיט? או “קוטג'” של גור חזירים?
נעה, מספיק! הוא לוחש, מנסה לברוח למטבח.
שיביטו. אני מרימה קול. אתה הרי נאמן לאמת, לא?
נסוגתי לאחור, לראות את התמונה במלואה.
בוא ננתח רגע את האסתטיקה שלך, ממשיכה, עמוד רגע בזווית לאור.
אני מנסה לסגת. לא נותנת.
עמוד! פוקדת, וכל הכפיות על השולחן מצלצלות.
הוא נע, לאט, כמו אווז שידע ימים טובים.
הפרופיל במראה. אם זו יצירת אומנות, זו בהשפעת האמן שלא ידע מה זה אנטומיה.
והצוואר למען האמת, כימעט ולא קיים.
רואה את קפל הג’חנון בעורף? זה שארפיי, דני, עם תעודות.
ענת נקרעת מצחוק, מתחבאת במפית, כתפיים רועדות.
ומה פה, מתחת לסנטר? אני לא עוצרת. זה מיכל לתפוס גפילטע פיש לימי מחסור?
אני גבר! מייבב, בקול דקיק.
לך מותר? גיחכתי וכשאני, אחרי שני ילדים ושלושים שנה במטבח עם סירים, מייצרת קפלון זו בושה ועצלנות?
הסתכלתי לו ישר בעיניים.
וכשאתה, שלא הרים מחבת כבר עשור, הפכת לבלוק רוטט, זה “שיא הגבריות”?
חטפתי את המראה ממנו, הידיים שלו התעייפו.
הוא ניצב באמצע החדר, מתפורר, כפתור עליון של החולצה סופסוף נשבר וברח לטיול מתחת לשולחן.
כל הילת ה”עיט” התנדפה, כמו ריח של דג מלוח מחוץ למקרר בשמש.
מולי עמד פשוט… דוד. גבר בגיל הפנסיה, שהבין פתאום שהמלך לא רק עירום, אלא גם רך בטירוף.
שבו, אמרתי בשקט, מניחה את המראה לרגלי השידה.
הוא מתיישב, והכיסא מיילל תחתיו.
ואני לא רוצה לשמוע על הגוף שלי יותר, תיקנתי את השיער, לא מסירה מבט מהמראה.
הוספתי בקול נמוך: ואם תדבר, תראה את המראה כל ארוחת ערב עליך, כמו שדרן בטלוויזיה.
תומר כבר איבד בושה, פראייר, צוחק בקול, דמעות בעיניים.
דניאל דקר מלפפון חמוץ, אכל לאט, מביט בשקט רק בצלחת.
באוויר שקט של הקלה, לא של מריבה. סוג של חופש.
התיישבתי בכיסא של המלכה.
הגשה חגיגית של עוגת נפוליאון. הרמה לגודל מכובד, בלי לעשות חשבון קלוריות.
הקצפת מזילה, הבצק פריך ומשמיע “קראנץ'” מתוק.
נעה, תעבירי לי גם, וגדול, ענת לוחשת אליי, מנפנפת בצלחת. גבוה על החיים, דיאטה הולכת כפרה.
גם אני, קורץ תומר, מוזג לעצמו אשכולית, מי יודע, אולי גם לי מתחילות לצמוח כנפיים.
דניאל מרים עיניים, מסתכל קצת אחרת בעל כורחו מעריך.
מבט מהיר לעוגה.
הצצה למראה, שעומדת כמו עדה אילמת לאמת.
למטה משתקפים גרביים בצבעים שונים שחור וירוק-כהה. עיט, נו, בלוק צרפתי בשבת.
סליחה, נעה, הוא ממלמל, לא מרים עיניים מהמפית, נפלט לי. טמבל הייתי.
תאכל, דני, תאכל, אמרתי, טועמת מהעוגה שלי בגאווה לא מוסתרת. צריך לך אנרגיה.
הוא הרים גבה.
להרים משקולות, הסברתי בחיוך. ספורטאי שלנו.
הערב ממשיך. דיבורים על מחירי פירות, חום, הפקקים בדרך לאיקאה.
אבל משהו בסיסי השתנה. המבקר הראשי שלי התפוצץ, ונשאר רק גבר בשר ודם, עם כל המשקעים והצלוליט.
והאמת? העוגה מעולה.
הכי טובה שאכלתי בעשרים שנה.
מאז, המראה נשארה בסלון. דניאל עובר לידה, כל פעם, מקרב כתפיים ושותק. על “עור משתלשל” לא שמעתי מאז.
פוחד כנראה להעיר את הגפילטע פיש.
