בעולם שבו המותגים והמחירים קובעים הכול, אנו שוכחים לעיתים את העיקר האדם עצמו. הסיפור הזה התרחש בערב גאלה יוקרתי וסגור באחד ממלונות הפאר של תל אביב.
אולם היהלום נצץ מכל עבר. דנה, עטופה בשמלת זהב מהממת, יחד עם בן זוגה לירן, לגמו יין מובחר ושוחחו בבדיחות דעת על האורחים שנכנסו. אך לפתע כניסתה של צעירה, עדן, שקטעה באחת את הצחקוקים. עדן לבשה מעיל בז’ פשוט, שכבר ראה ימים טובים יותר, ונעלה נעליים שטוחות ללא עקבים.
דנה, שלא ניסתה להסתיר את המיאוס, חסמה לה את הדרך. היא סקרה את נעליה הישנות בזלזול והעוותה את פניה. לירן התקרב אל דנה ולחץ בקול:
“האם המנקות היום שכחו שיש כניסה אחורית לעובדים?”
דנה נשענה מעט קדימה והטיחה:
“מתוקה, את הלחם בחינם מחלקים שלושה רחובות מכאן. את הורסת לי את האסתטיקה של המסיבה.”
עדן הביטה היישר לעיניה של דנה ולא השפילה מבט. עמדה זקופה, שלווה לחלוטין, מתבוננת בלי למצמץ, כשהכבוד בה מקרין עוגן לכל הנצנוץ שסביבה.
באותו הרגע הגיח אליהם במהירות גבר מבוגר בחליפה מחוייטת מר רחמים, מנכ”ל הקרן המארחת. הוא כלל לא הקדיש מבט לדנה וללירן, שהחלו כבר להיראות מופתעים. מר רחמים עמד מול עדן, קד בפניה בכבוד אמיתי ואמר:
“גברת כהן, מתנצל על ההקדמה, המטוס הפרטי שלך נחת מוקדם מהצפוי. חוזה הרכישה של הקונצרן מוכן לחתימה.”
המבט קפא על פניה של דנה. לסתה נשמטה בתדהמה. אצבעותיה רפו וכוס היין היקר נשרה מידיה, נשברת ברעש על רצפת השיש.
סיום הסיפור
עדן לקחה בנחת את העט מהעוזר שלצדה, ובנונשלנטיות מוחלטת אפילו לא הסירה את מעילה הישן חתמה על החוזה בתנועה בוטחת ורחבה.
היא הסתובבה אל דנה הקפואה ולחשה בקור מקפיא:
“אגב, דנה, המסיבה הזו כבר לא שלך. עכשיו רכשתי גם את הבניין וגם את החברה של בעלך. האסתטיקה שלך לא תואמת יותר את התוכניות שלי. אבטחה, אנא לוו את האנשים האלו החוצה.”
לירן ודנה עמדו המומים, בעוד הסדרנים מובילים אותם החוצה באדיבות שאין בה פשרה.
מוסר השכל: לעולם אל תשפטו אדם על פי לבושו. מאחורי מעיל ישן עשוי להסתתר מי שמחר יקבע את גורלך.
