לא אתן את הדירה שלו
למה הגעת?
רחל עמדה בפתח הדלת, לא נסוגה אחורה. הידיים שלה אחזו במשקוף, כאילו היא חוסמת את הדרך לא לסלון, אלא לחיים שלה.
שלום, רחל.
שאלתי למה הגעת.
נועה לא ענתה מיד. היא הסתכלה על הסף, על השטיח הקטן היא עצמה פעם קנתה אותו בשוק ביפו, כחול עם שוליים לבנים. הוא נשאר שם, בלוי אבל לא זרוק.
אפשר להיכנס?
הפסקה התארכה. רחל לא זזה. אבל בסוף זזה לכיוון המטבח, לא אומרת מילה. אולי זו הייתה הזמנה.
נועה נכנסה, סגרה בעדינות את הדלת. בריח בכניסה היה מוכר, אבל קצת אחר. פעם היה ריח עשן מהמעיל של גיל, שתמיד היה תלוי שם שמאל על הקולב. עכשיו יש שם רק חלוק אפור וכיפה סרוגה ישנה.
במטבח רחל כבר רעשה עם הקומקום, אבל כנראה לא התכוונה להגיש תה. פשוט הייתה חייבת להעסיק את הידיים.
ראיתי אור מהחלון, אמרה נועה. עברתי במקרה.
בשעה עשר בלילה?
האוטובוס התעכב. חיכיתי בתחנה.
רחל הניחה את הקומקום והסתובבה. היא הביטה בנועה כמו שמסתכלים על מישהו שמזמן כבר לא סומכים עליו, אבל עוד לא ויתרו לגמרי.
אם כבר הגעת, תשאירי את המעיל, אמרה.
נועה תלתה את המעיל על אותו קולב שמאלי, מתחת לכיפה. ואז חשבה והעבירה לימיני.
הן ישבו אחת מול השנייה. רחל מזגה תה, לא שואלת אם נועה בכלל רוצה. היא דחפה לה סוכר, מבלי להביט לה בעיניים. אלה תנועות שנעשות בכוח ההרגל, כי אין איך אחרת זה אורח, והגוף ממשיך במנהג גם כשבלב יש התנגדות.
איך את? שאלה נועה.
בסדר. רחל אחזה את הספל בשתי ידיים. תמיד אותו דבר.
נועה הסתכלה על הידיים שלה. ידיים של גיל, עם מפרקים בולטים וכתמים. אבל הן מחזיקות את הספל חזק מדי בשביל ה” בסדר” הזה.
רציתי לדבר, אמרה נועה בשקט.
על מה?
על הרבה דברים.
על הניירת?
נועה היססה.
לא רק.
רחל לגמה קצת תה והניחה את הספל ברעש קל. אולי ריק, אולי כבד.
הניירת תדברי עם העו”ד. אמרתי כבר מה שצריך.
אני יודעת.
אז למה לחזור על זה?
לא הייתה זו שאלה, ונועה לא ענתה. היא לקחה מהתה, חמה מדי, הניחה.
בחוץ טפטף גשם. לא גשם אמיתי, אלא טיפות תלויות מטרידות. פנס הרחוב התנדנד, והצלליות שיחקו על אדן החלון.
נועה הכירה היטב את הדירה הזו. ידעה שבמגירה השמאלית יש חוטים לכל מטרה ובטריות ישנות שגיל אסף “שמא עוד יחזיקו”. ושמתחת לכיור עומד דלי בדיוק בעונה הזאת, כל סתיו צינור מטפטף. ושהציץ מאחוריי המקרר מסתיר מטבע, פעם ניסו להוציא אותה עם סרגל שיחקו, צחקו, והיא, גיל ותום.
תום. שלושה חודשים.
הבאתי ריבה, אמרה. משזיף בר. השארתי בשקית בכניסה.
רחל פזלה לעבר הכניסה ואז חזרה.
שמתי לב.
את אוהבת ריבת שזיף בר.
אהבתי. ואז תיקנה אוהבת.
בדיוק בטעות הזו היה דיוק. כאילו רחל עצמה לא יודעת באיזה זמן היא חיה.
נועה חשבה שהיא מבינה. גם לה לוקח זמן לשים לב, כשהיא מתחילה לדבר עליו בלשון הווה, ולעצור.
שמעתי שאת נוסעת לבקר את מרים בירושלים, אמרה נועה.
התכוונתי, עוד לא יצא.
מה עוצר אותך?
סתם, רחל נפנפה בידה. עניינים.
נועה ידעה לא היו עניינים. רק הדירה, שלא רצתה להשאיר ריקה. והפחד לצאת ולחזור לבד. פחד שאולי גם מרים תרחם עליה והיא לא רגילה שמרחמים.
רחל, אמרה נועה, והקול שלה נהיה רך רציני יותר. לא הגעתי בגלל הדירה. באמת.
באמת. רחל חזרה אחרי, בלי שיהיה ברור אם היא מאמינה.
אני יודעת שאת כועסת.
אני לא.
בסדר.
אני פשוט לא מבינה, עכשיו היה משהו חי וקורע בקולה איך אפשר ככה. חצי שנה עברה. את כבר הלאה. אני נשארתי כאן.
נועה לא אמרה “את טועה” או “את לא מבינה”. פשוט ישבה.
ראיתי אותך, רחל המשיכה. שכנה אמרה. היית בבית קפה עם מישהו, באוגוסט, בשדרות רוטשילד.
זה היה עם קולגה מהעבודה, היינו על מיזם.
קולגה, שוב ההד הזה.
כן.
רחל קמה, הלכה לחלון. עמדה עם הגב והסתכלה אל הגשם והפנס.
תום מאוד אהב אותך, אמרה. אולי יותר ממה שחשבת.
ידעתי.
לא בטוחה.
נועה לחצה על הספל. בפנים משהו השתנה, כמו הצל בפינת החלון. היא ידעה שאם לא תשתוק תאמר משהו מיותר. היא שתקה.
אני לא אומרת שאת רעה, המשיכה רחל, עדיין לחלון. את פשוט צעירה, יש לך חיים, ארבעים ושתיים, הכול. לי שישים ושמונה, היה לי בן אחד.
אני יודעת.
ואין אותו. ואת באה עם ריבה.
אמירה שהייתה בקלות יכולה להיחשב לחסרת רגישות, לולא הייתה כה מדויקת. נועה הרגישה הכרת תודה על הדיוק הזה.
אני לא יודעת איך אחרת, הודתה. קשה לי להגיד את המילים. אז אני באה, עם משהו ביד. כי לבוא בידיים ריקות עוד יותר קשה.
רחל הסתובבה, בחנה אותה רגע.
בכית קודם?
קצת.
במדרגות?
כן.
משהו בפני רחל התרכך. היא חזרה לשולחן, התיישבה.
שתינו טפשות, הא? אמרה.
וזו הייתה הפעם הראשונה בכל הערב שלא הייתה בה העמדת פנים.
הן שתקו. הגשם התגבר, היה אפשר לשמוע אותו.
תספרי לי, ביקשה נועה. מה כל כך הציק לך בעניין הצוואה. שלא דרך עורך הדין, ממך.
רחל הביטה בה מופתעת, שוב מין תדהמה קטנה, נדירה כאילו לא ציפו ממנה להסביר.
זו הדירה, אמרה. הדירה שלו, שאבא שלו ואני קנינו לו. שנים שמרנו שקל לשקל, שמונה שנים. רצינו שתהיה לו דירה, שיהיה לו בית. והוא חי שם, ואת גם, ואני לא אומרת שזה רע. אבל זו הייתה הדירה שלו, ופתאום לפי הניירות…
לפי הניירות היא עברה אלי, אמרה נועה.
לא התחתנתם.
חיינו יחד שש שנים.
אני יודעת. רחל שילבה ידיים. אני פשוט מרגישה, שהוא היה רוצה שגם לי יהיה חלק. שלא אהרגיש פשוט… מחוץ.
הוא כתב צוואה, רחל. עצמו.
יודעת. רגע שקט. אולי זה נכון. אולי לא. כבר לא כועסת, פשוט לא מבינה.
מה לא מובן?
למה את נשארת שם. אמרת לבת של עדנה, שאולי תעברי, שגדול לך לבד. למה בכל זאת להחזיק?
נועה הביטה בה.
אמרתי את זה ברגע מאוד קשה, ביולי. עוד לא יודעת מה אעשה.
ואם תמכרי, שאלה רחל.
אין לי תכניות כאלו.
ואם בכל זאת, התעקשה רחל. תודיעי לי קודם? לא להכניס זרים בלי לומר לי?
ופה נועה פתאום קלטה שזה העניין. לא הדירה כנדל”ן, לא הכסף. עצם הזכות לדעת ראשונה. לשמור קשר דק לבן שלה דרך מי שגרה בדירתו, בישלה במטבחו, הכירה אותו בדרך אחרת והשוני הזה לא ניתן ללקיחה.
אגיד לך ראשונה, מבטיחה, אמרה.
רחל הנהנה. אחת קצרה. מזגה לעצמה עוד תה.
אכלת משהו היום? שאלה.
מאז הבוקר.
מהבוקר… ניגשה למקרר. בישלתי מרק איטריות, רוצה?
אשמח.
רחל חיממה מרק, נועה ישבה ובהתה בגבה. חשבה שבחיים אחרים, אולי היו חברות. נוסעות לים, מדברות בחגים, עושות שבת שלמה יחד. אולי בכל זאת לא. תמיד מרחק זהיר, שונה אבל לא זרה.
המרק היה פשוט וטוב: גזר, בצל, אטריות וקצת פטרוזיליה. כזה שלא מכינים לאורחים, אלא לעצמך.
טעים, אמרה נועה.
אל תגזימי.
זה היה באמת טעים.
רחל אכלה בדממה, ואז לפתע בלי להרים עיניים:
את יודעת שחיפש אותך בבית החולים? כשנסעת באפריל, לכנס?
נועה עצרה.
לא.
השתכנזתי. הוא נכנס לאשפוז, כל פעם שאל מתי תחזרי. אמרתי לא יודעת. הוא חיכה.
נועה הניחה כף.
חזרתי מיד, כששמעתי.
יודעת. לראשונה הביטה בה. לא מתוך כעס. שתדעי, שפשוט את תדעי.
למה לספר?
לא יודעת. שלא רק לי זה ישב בלב.
זה היה כן. נועה הרגישה יובש בפה למרות המרק. לגמה תה שהתקרר.
הוא לא הראה לי שהוא פוחד, לחשה. חשבתי שהוא רגוע, שהוא מקבל. חשבתי שעדיף לא להטריד אותו.
הוא לא רצה שירחמו עליו.
גם אני חשבתי ככה.
אולי צדקת. אולי לא. מי יידע עכשיו.
מי יידע עכשיו נותר תלוי בחדר.
ביחד לקחו כלים לכיור רחל שטפה, נועה ניגבה, וזה היה כל כך רגיל, עד שנדמה היה ששתיהן חשבו אותו דבר.
אחר כך שבו לשולחן, יצאו חבילה ישנה של עוגיות מה”סופר השכונתי” לא עוגיות חגיגיות, סתם בסוף החבילה.
עדנה אומרת שאני צריכה ללכת לאיזה חוג במתנ”ס, סיפרה רחל. לצייר אקוורלים.
את רוצה?
לא ברור. זה נשמע לי מגוחך.
למה?
ככה בגילי…
בגילך הזמן הכי טוב, חייכה נועה.
רחל הביטה בציניות טובה.
את נשמעת עובדת סוציאלית.
ואת כאילו בת מאה.
שישים ושמונה.
זה לא מאה.
רחל בלעה עוד עוגייה.
כל החיים הייתי עסוקה יואל, תום, עבודה… אחרי הנכדים שלא היו. אני לא יודעת להיות סתם. לצייר סתם ככה.
אולי צריך ללמוד.
קל לך להגיד.
גם לי קשה, אמרה נועה. יש לי עבודה, חברות, הכול, ובכל זאת כשאני חוזרת, כלום לא ממלא. יושבת וחושבת עכשיו היה נכנס ומדבר שטויות, והכול כבר לא נורא.
רגע.
הוא היה אמן לדבר שטויות, חייכה רחל.
נכון.
פעם בא ואמר: “אמא, כשהייתי קטן חשבתי שגורי זה גורי גז”. מה זה בכלל, גז? מאיפה הביא את זה…
לי סיפר שלפיל בערבית קוראים “פיל”, וזה מצחיק כי הוא גם פועל לפעול.
רחל צחקה. קצר, מופתעת מעט מעצמה.
אלוהים, מאיפה הקריצות האלו.
קרא המון.
מגיל חמש עם ספר. הייתי צריכה לגרור אותו מהשולחן.
פעם הוא הראה לי תמונה מהילדות: דירתנו בגבעתיים, בן שמונה עם ספר, וכולם משחקים בחוץ.
זוכרת את דירת גבעתיים. אבא שלו עם העציצים, תום תמיד עם ספר.
איזה ספרים אז היה קורא?
על הרפתקאות, על ים. עד גיל שש עשרה בכלל לא ראה ים. כשהגענו בסוף, הסתכל ואמר: “לא דמיינתי שככה זה. קטן יותר, הרגשתי שהוא עצום מהספרים”.
נועה חייכה. זכרה את הסיפור הזה בגרסה משלו. מעניין איזו נכונה, או שזה כבר סיפור משפחתי שהשתנה בכל דור.
סיפר לי הרבה על אבא שלו, אמרה נועה. התגעגע מאוד.
יואל, שנפטר לפני שש שנים, לא פגש את נועה מעולם.
התגעגע, אמרה רחל. גם אני…
מתגעגעת כל יום, אמרה בשקט. התרגלתי, מתגעגעת. זה לא סותר.
נכון, הסכימה נועה.
שתיקה.
תספרי לי עליו כילד, ביקשה. אני לא יודעת, לא אהב לדבר על ילדותו.
רחל הסתכלה בה.
למה?
רוצה לדעת, כל עוד יש ממי לשמוע.
זה היה קשה, אבל לא ביטלה את הבקשה.
רחל קמה, חיפשה בחדר וחזרה עם קופסת קרטון.
נישארו לי כמה דברים. פתחה. חלק חילקתי, חלק שמרתי.
היו שם מחברות, צעצועים קטנים, ניירות עם ציורים. נועה פתחה מחברת, כתב עקום, מדוייק “תום שרון, כיתה ב'”.
וואו, לחשה.
בדיוק, אמרה רחל. כל פעם אני לוחשת ככה.
דפדפו. סיפרה לה איך בגיל שש ניסה לעמוד על הראש ושבר את הראש, איך הביא הביתה חתול, איך בגיל ארבע עשרה החליט להיות מתכנת כי “אפשר לעבוד בטייץ בבית”.
הוא באמת עבד בטייץ…
מילא הבטחות.
כמעט חצות, כשראתה נועה את השעון.
אני צריכה ללכת, עוד מעט האחרונה קו 5.
תישארי, אמרה רחל במהירות, בעודה מופתעת מההצעה. הספה בסלון, אפרוס מצעים.
לא נעים…
למי לא נעים?
נועה חיפשה תשובה. לא מצאה.
בסדר. תודה.
רחל הלכה לסדר, נועה שטפה כוסות. הביטה בהשתקפותה בחלון. חשבה על זה שלפני שלושה חודשים לא האמינה שתשב כאן ותאכל מרק עם חמותה לשעבר, תגזור שקט על גבי שקט, תדפדף במחברות ילדות.
יש משהו ביחסי משפחה אחרי אובדן, שלא נפתר במילים ולא חוזר לסדר “משפטי”. משהו שדורש פשוט לבוא, לשבת ולהיות, אולי זה באמת מספיק.
האם יסתדר? לא ידעה. הלילה, בכל מקרה, משהו התקרב.
החדר היה אותו חדר מהפעמים ההן, כשהיא ותום היו באים יחד. אותה ספה דחוסה בצד אחד, פלד משבצות ש”כהה” בעיני רחל, אבל בעצם טרקוטה. נועה התכרבלה, הביטה בספרים כולם ישנים, של יואל. ורק ספר דק של תום. “מכתבים משום מקום”, לא הכירה. פתחה: כתוב בכתב יד, כתב של תום: “אמא קראי לאט. אוהב”.
הניחה חזרה. הביטה, הרבה זמן.
מהחדר השני רק חריקות ריצפה, קול מים, רחל מתנהלת בבית קטן שמתעקש להמשיך.
בבוקר, רחל בישלה דייסה. הניחה קערה, לא שואלת, ליד כוס מיץ תפוזים. בחוץ בוקר אפור של אוקטובר. כמעט שלכת.
מתי את צריכה לעבודה? שאלה רחל.
בעשר. יש זמן.
טוב, זה קרוב. ערבבה דייסה שלה. את באה במטרו?
כן.
שלוש תחנות, אני זוכרת.
זוכרת, הופתעה נועה.
תום סיפר לי.
הדייסה הייתה מלוחה, עם חמאה, כמו בילדותה. שנים שלא אכלה כך, ופתאום זה נהיה בית.
רוצה להראות לך משהו, רחל הגישה מעטפה. מצאתי במיון. מהצבא. למרות שלא שרת, היה שיתוף פעולה באוניברסיטה. כתב לי מכתב משם.
נועה פתחה, מכתב בן שלושה עמודים. “הבוקר ערפל חוץ על הגבעות”, כתב, “העץ הגדול לא זז”. דברים קטנים, געגוע הביתה. מישהו אחר היא בקושי הכירה את האיש.
אפשר לצלם? לשמור?
רחל חשבה.
תשמרי, אמרה. לא צריכה.
זה שלך.
קחי, נועה.
נועה החזירה פנימה. לא היו לה מילים, אז לא ניסתה.
שטפו כלים יחד, עכשיו בתמימות שותפה. מה שהיה מכאני, נהיה יותר.
בכל זאת כדאי שתסעי למרים, הציעה נועה. הדירה לא תברח. היא מחכה.
התקשרה בשבוע שעבר, הודתה רחל. נעלבת שהיא לבד.
אז תסעי.
נראה.
רחל…
נראה.
נועה החזירה מגבת.
אפשר שאבוא לפעמים? לא לעיתים קרובות, אבל מדי פעם.
רחל ייבשה ידיים ארוכות והביטה בכיור.
בואי, אמרה פתאום. אבשל מרק.
עם אטריות?
אלא אם את מעדיפה גריסים.
אטריות זה מושלם.
סיכמנו.
נועה לבשה, רחל ליוותה לדלת.
תודה על הלילה.
זה כלום. רוצי, תאחרי.
נועה כבר התכוננה לצאת, ואז נעצרה.
את הספר שתום נתן לך, קראת?
ניסיתי. לאט, חייכה עייפה. הוא כתב באמת “קראי לאט”.
אז הוא ידע עלייך.
כן.
נועה הנהנה, יצאה.
להתראות.
להתראות.
ברחוב אוקטובר אפור, אנשים בדרך לעבודה, רכב צופר, יונים מחפשות פרורים. הכול יומיומי והכול אולי הפוך.
נועה ירדה למטרו, חשבה: פיוס אינו רגע, אינו החלטה, ואינו שינוי חד. אולי פשוט מרק, מחברות, לילה על ספה, מכתב בתיק.
היא לא ידעה איך תהיה ההמשך. לא חמות ולא כלה, לא סתם מכרות, לא ממש חברות אלא משהו שמחבר זיכרון ואהבה לאותו אחד. לא צריך להיות הכי קרובות, אבל גם לא זרות.
במטרו פתחה הודעה: “הגעתי בשלום. תודה על הדייסה”.
כעבור עשרים דקות רחל ענתה: “בכיף. את הריבה שמתי בארון”.
נועה הניחה את הטלפון. אור עכור חדר למשרד.
בערב שישי, שלושה ימים אחר כך, התקשרה רחל:
נוסעת למרים בירושלים, הודיעה מיד. בשבת על הבוקר.
שמחה בשבילך.
לעשרה ימים.
יופי.
לא מפריע שהתקשרתי?
לא. להפך.
טוב. נועה…
כן?
בספריה. בחדר שישנת. השלך של תום. כשתחזרי, קחי אותו. שיישאר אצלך.
נועה עמדה במטבח, עם הכף ביד. הסיר רתח.
בסדר, אמרה. אקח.
יופי. אז אני הולכת לארוז.
נסיעה טובה.
תודה.
דממה רגע, שקט שיש בו משמעות.
להתראות, אמרה רחל.
להתראות.
נועה הניחה את הכף, הסתכלה דרך החלון האפל, פנסים מאירים.
במקום אחר מרים מחכה בירושלים, אולי כבר מבשלת משהו. בספריה ספר עם הקדשה “קראי לאט, אוהב”. בארון במטבח אחר צנצנת ריבה.
אולי זה כל מה שנשאר, באמת. לא ניירת, לא מטרים, לא רכוש. אלא זה ריבה בארון אחר, מכתב במעטפה, בדיחה באמצע חיים.
נועה ערבבה את המרק.
החיים ממשיכים לפעמים בנפרד, לפעמים יחד, תמיד עם טעמים, זיכרונות, חפצים קטנים שמקשרים. לפעמים די בכף אחת במרק כדי לזכור: הכי חשוב לשמור על חום אנושי.
