האם קנית לחם?
עמדתי ליד הכיור, מחכה שיגיע, כשהוא הניח את התיק בכניסה והביט בי כאילו שאלתי שאלה בשפה זרה לגמרי. לא מבולבל, פשוט… שקט, הפסקה מתוחה, ארוכה מדי, כזו שלא מתיישבת עם הבית שלנו.
איזה לחם, הוא אמר סוף סוף. בלי סימן שאלה, כאילו מציין עובדה סתמית.
הרגיל. לחם שיפון מהמאפיה של “מאפיית זיתים” ברחוב פרישמן, כמו תמיד.
הוא הניח את השקית, סקר את המטבח כאילו הוא רואה אותו לראשונה.
לא עברתי במאפיה, ענה.
הנהנתי, הפניתי לו גב והתעסקתי בסיר. שום דבר מיוחד, שכנעתי את עצמי. הוא עייף. שבוע שלם לא ישן בבית, כנס באילת, מלון, אוכל זר, אוויר של ים. בטח מתיש.
אבל לחם הוא תמיד היה מביא. שבע-עשרה שנים, כל פעם שהוא חוזר, אפילו מנסיעה קצרה, היה עובר ב”מאפיית זיתים” ברחוב שלנו ומביא את הלחם האהוב עליי. לא דיברנו על זה. זו לא היתה “משימה”. ככה הוא היה חוזר הביתה.
לא אמרתי מילה. ערב שקט. הוא אכל בשקט, מביט לשולחן. ציפיתי שישאל, יספר משהו על אילת, חברים, המעלית במלון, על המרקב של הבית. הוא תמיד היה מספר משהו בערב הראשון בחזרה.
איך אילת? שאלתי.
בסדר.
הכנס עבר טוב?
כן.
הנחתי את המזלג. דני, הכול בסדר איתך?
הוא הביט בי בעיניים שלו, כהות, קצת עייפות.
כן, פשוט עייף.
פיניתי את השולחן. הוא עבר לסלון, השתרע עם הטלפון, כאילו הכל רגיל, רק בלי הלחם. ובלי השיחה שלנו. ובלי עוד משהו שאין לי שם בשבילו.
לילה ראשון ייחסתי לעייפות. בלילה השני כבר חשדתי.
ביום שישי, בזמן ששתיתי קפה ליד החלון, התחלתי לראות משהו שמשנה הכול. דני יצא מהמקלחת, עבר למטבח, מזג לעצמו מים מהבריטה. ואחר כך, שלף מהמדף את צנצנת הדוחן. פתח, הריח, וסגר. לא אמרתי כלום. אבל דני לא אוכל דוחן. אף פעם לא אכל. מהדייט הראשון שלנו, סיפר בחיוך שחיטה זו בדיחה, דוחן אפילו גרוע מזה… הוא העדיף אורז, פתיתים, בורגול, כל דבר. דוחן נשאר אצלי במגירה רק בשביל יוני.
רצית דוחן? שאלתי בזהירות. לא היה לי נעים אפילו לשמוע את עצמי.
לא, ענה בפשטות, וחזר לחדר.
הבטתי בצנצנת עוד דקות ארוכות.
בשבת, מיקה שלנו, התקשרה מתל אביב.
אבא חזר כבר? שאלה מיד.
כן, חזר ברביעי.
איך הוא?
פעם ראשונה ששתקתי מולה. רק לשנייה.
קצת עייף מהדרך, אבל בסדר.
יופי. אמא, באוקטובר אנחנו מגיעים, בסופ”ש של סוכות.
בשמחה, נשמח לראות אתכם.
לא סיפרתי לה כלום. מה כבר אפשר להגיד, שאבא לא קנה לחם וריח דוחן? זה לא נשמע כמו משהו רציני. אפילו לא משהו בכלל.
אבל ידעתי. משהו לא רגיל, לא הסבר, לא לוגיקה. משהו מהבטן, מה שמתחת לצלעות, שמתריע בלי להסביר.
ביום ראשון הצעתי לצאת לסיבוב. לפעמים אנחנו הולכים לגן העצמאות בימי ראשון, לא תמיד, אבל די הרבה. הוא אהב את הספסל ליד הבריכה, לפעמים היה קונה לנו שתייה בדוכן, מתלונן על הגב, אני מזכירה לו שיעשה תרגילים, הוא צוחק, מצחיק אותי. טקס קטן, כמו הרבה טקסים אצלנו.
בא לך גן העצמאות? אמרתי.
לאיזה גן? הרים עיניים מהטלפון.
הגן הגדול, מזג האוויר נעים.
חשב רגע, והתגובה הזאת כבר היתה מוזרה. בדרך כלל ישר קם, לוקח מעיל ומוכן.
אוקיי, אמר, לבסוף.
צעדנו בשקט. לא ניסיתי להכריח שיחה. רק הסתכלתי עליו. הוא הביט לצדדים, לא מתעניין ממש, ולא משוחרר כמו תמיד. הלך כמו מי שמנסה לשנן מסלול חדש.
בכניסה לגן עמד זקן עם כלב, קוקר ספנייל כתום מלא. תראה, בובי, אמרתי. כך קראנו לכל קוקר ספנייל מאז שהשכנה מרים ז”ל גידלה בדיוק כזה באותו שם. בדיחה פרטית שלנו.
הוא הביט בכלב. שום תגובה.
בובי, חזרתי בשקט.
כלב נחמד, אמר, נימוסי מאוד.
עצרתי רגע ליד שיח ורדים, העמדתי פנים שאני בודק את הפרחים, אך ליבי הלם חזק מדי להליכה רגילה.
הוא לא זוכר את בובי. או עושה את עצמו. אבל למה?
בבריכה לא היה קיוסק שתייה, בטח סגרו לסוף הקיץ. דני התיישב על הספסל, הביט במים.
נעים פה, אמר.
אנחנו באים לפה כבר עשר שנים, הזכרתי בשקט.
הוא הנהן, רגוע, בלי לבלבל. ברור, הוא אומר, אני רק מציין שנעים.
משהו בי התכווץ אז ולא השתחרר. בלילה, כשלא הצלחתי להירדם, חשבתי איך קוראים לזה. קראתי פעם על תופעה כזאת בפסיכולוגיה: בן אדם יכול להשתנות אחרי לחץ או טראומה, ויש תחושה שמישהו “השתלט” עליו. יש לזה שם רפואי, לא הזכור לי. אבל פה אין טראומה כנס באילת, ים, מלון. זה אפילו לא נשמע סיבה להחליף אישיות.
קמתי בשלוש בלילה, שתיתי מים, עמדתי ליד החלון. הרחוב היה חשוך, הפנס בחוץ הבהב לסירוגין. חשבתי: נחכה. אולי יספר בעצמו מה עובר עליו. אולי פָּגַע בו מישהו, אולי עובר משהו עם הבריאות. זה קורה לאנשים במיוחד אחרי גיל שישים, כשהחיים כבר שחקו הרבה ועדיין לא יודעים כמה עוד יש.
חזרתי למיטה. הוא ישן על הצד, אל הקיר. הנחתי יד על גבו קלות, והוא לא הגיב.
בבוקר התקשרתי לשרה, חברה מהלימודים, גרה מאז ברמת השרון, מזכירה במרפאה. היא הכי ישירה, בלי סיפורים בדיוק מה שאני צריכה.
שרה, אפשר לבוא?
קרה משהו?
לא יודעת. אולי סתם. צריכה לדבר.
בואי אחרי חמש.
אצל שרה תמיד ריח מתוק של עוגות, גם כשהיא לא אופָּה. ישבנו במטבח, שתינו תה. סיפרתי לה על הלחם, על הדוחן, על בובי, על “ברור” בספסל.
הקשיבה לי בסבלנות.
“תשמעי, אלונה, אולי זה דיכאון, אולי התחלה של בעיה בזיכרון. זה קורה, במיוחד בגיל הזה.”
שרה, הוא בן שישים ואחת.
נו, ומה? אצל אהרון בבניין ממול זה התחיל בגיל שישים ושתיים. לך תדע.
אבל דני תמיד זכר הכל. תאריכים, שמות, אפילו מה לבשתי בפגישה ראשונה.
הכל משתנה בסוף.
הבטתי לתוך הספל.
שרה, זה יותר מזיכרון. הוא מסתכל עליי… מבט רגיל, אבל לפעמים כאילו רואה אותי בפעם הראשונה.
שרה חייכה ופרסה חתיכת עוגה.
ישנת בכלל?
לא ממש.
נו, אז זה חלק מהבעיה. את עייפה, הוא עייף, תני לו זמן. גברים לא מספרים הכול. תני שבוע.
הנהנתי. אולי היא באמת צודקת.
בדרך חזרה חשבתי על הצנצנת דוחן תנועה כל כך קטנה, כל כך זרה. תקועה לי בגרון.
כשהגעתי הביתה, דני ישב במטבח מול דפים.
הייתי אצל שרה.
כן.
הבאתי עוגה לשבת.
עם מה?
כרוב. תמיד אהבת.
הביט בעוגה.
אני לא מת על כרוב.
הנחתי את השקית לאט.
דני.
מה?
אתה תמיד אהבת עוגת כרוב. סיפרת שאמא שלך היתה אופה ככה.
הביט בי בקור רוח.
אמא אפתה עם תפוחים.
הפסקה.
אמא שלו זל, רותי, נפטרה לפני שנים. הכרתי אותה, הייתי איתה במטבח. היתה אופה בעיקר עם כרוב וביצה, מתה על זה.
דני, רותי אפתה עם כרוב, אמרתי בשקט. אני זוכרת.
אז אולי גם עם כרוב. מזמן, שכחתי, ענה, וחזר לכתיבה.
יצאתי מהמטבח, עמדתי ליד החלון. בחוץ, הכל רגיל: מכוניות, אנשים, רחוב תל אביבי בסוף סתיו.
רותי אפתה עם כרוב. אני זוכרת את הריח. הוא זכר יותר טוב ממני. סיפר על זה מכל הלב.
הוצאתי את הטלפון, חיפשתי את מספר של אחותו, ליאת, גרה באשדוד. לא כאלה קרובים, אבל בקשר.
ליאת! הכול בסדר?
כן, רציתי לשאול, מה את זוכרת שאמא היתה אופה?
השתהתה רגע.
ברור עוגות עם כרוב וביצה. למה?
לא משנה, רציתי לרשום מתכון. תודה.
הנחתי את הטלפון, הרגשתי רגליים כבדות. מגוחך, להתמוטט מזה.
זו בעיית זיכרון, אולי. צריך ללכת לרופא.
בערב ניסיתי בעדינות:
הראש לא כואב לך בזמן האחרון?
לא.
ישנת טוב?
כן.
אולי כדאי לבדוק לחץ דם?
אני בודק בבית. תקין.
אני דואגת.
הביט עליי ולבסוף חתךאני בסדר, די.
המשפט סגר דיון. דני תמיד ידע לסיים ככה, בלי צעקה, רק בקו חד. אני מכירה כבר, לרוב לא מתווכחת.
אבל עכשיו בוחנת אותו שוב ושוב: איך הוא יושב, איך מחזיק מזלג, טון הדיבור. השתנה משהו? שכנעתי את עצמי שזה בראש שלי.
בלילה התעוררתי מהשקט. מרחב ריק במיטה. הלכתי למטבח אור דלוק. הוא יושב וכותב במחברת.
דני?
לא נרדם, אמר פשוט.
מה אתה כותב?
סתם מחשבות.
אפשר לראות?
הפסקה.
דברים אישיים.
דני אף פעם לא ענה לי “דברים אישיים”. זה לא היה אצלנו.
טוב, הלכתי לחדר.
בבוקר המחברת לא היתה.
חיפשתי. משהו דחף. לא מצאתי כלום.
הלכתי לעבודה. הספריה תמיד מרגיעה ריח ספרים, שקט. משמעות זמנית.
בהפסקה תהיתי: איך מזהים שמישהו השתנה באמת? מה עושים כשמישהו שאתה מכיר כל כך הרבה זמן, כל בדיחה, מבט, הרגל במפתיע, זה משתנה?
נזכרתי פתאום במונח “החלפת זהות פסיכולוגית”. יש כאלה, פתאום אדם הכי קרוב הופך זר. סימפטום רפואי או פשוט החיים.
דני חזר מוקדם. עמד מול החלון במטבח.
מה אתה עושה?
מסתכל.
על מה?
סתם.
דני אף פעם לא “סתם” הביט בחלון.
איך עבר היום?
כרגיל.
הסטודנטים?
אותו דבר.
התחלתי להכין עוף, שאלתי פתאום:
דני, ספר לי על אילת.
מה בדיוק?
כל דבר. איפה היית, עם מי.
מלון רגיל, כנס באוניברסיטה, סיור בפרויקט מגורים חדש. זהו.
ומי היה איתך?
כמה מהעבודה.
וד”ר גרשון?
לא היה.
הוא תמיד נוסע איתכם.
לא הפעם.
שמרתי את זה בלב.
בלילה שלחתי הודעה לאשתו של גרשון: “חזר לאילת בשלום?”
ענה: “מה פתאום? לא נסע. היה בבית כל השבוע.”
חייכתי לעצמי משהו פה לא מסתדר.
למחרת יזמתי ביקור ב”הום סטייל”, חנות טקסטיל, להעמיד פנים שאנחנו בוחרים וילונות. תמיד היינו אוכלים שם, אחר כך פיתה באותו פינת רחוב קטנה, בהרצל.
נכנסנו. משכתי זמן. אחרי הקניות שאלתי ניגש לאכול?
איפה?
הפינה שתמיד אוכלים שם.
הסתכל לא מכיר.
חייכתי, לא אמרתי כלום.
ישבנו, הזמנו פיתות. ראיתי שהוא כולו מרוכז בפרטים בקושי נוגע באוכל.
דני, אתה זוכר אותי?
הסתובב, מופתע.
ברור. את אלונה, אשתי.
אני שואלת עלינו.
קרה משהו?
לא, אבל אתה… השתנית.
כולם משתנים.
דני תמיד אמר להפך, “אנשים לא משתנים…”
שוב חייכתי. אכלנו בדממה.
ביום חמישי, כשיצא, עברתי למשרד הקטן שלו בבית. חיפשתי. בהחלטה.
שם היתה המחברת.
פתחתי.
כמה עמודים ריקים. באמצערשימות. כתב יד קטן, מסודר, לא של דניהוא כותב גדול ומבולגן.
ברשימה: “אלונה אשה, 58, ספרנית. מיקה בת, תל אביב. קפה בלי סוכר. רוצה וילונות חדשים. שרה, חברה, עובדת במרפאה. עוגה עם כרובלכאורה אוהב. גן העצמאות בימי ראשון. ספניילבוביבדיחה פרטית.”
לא הצלחתי לנשום.
רשימות של אדם שלומד חיים של מישהו אחר. יוצר לעצמו תזכורת.
החזרתי המחברת, שתיתי מים.
הוא חזר בערב. עייפה? שאל.
כן.
הערב התנהל רגיל. אך בפנים, בי, נשארה רק שאלה: איפה דני שלי? הוא כאן, מדבר בקולו. אבל הוא לא יודע את סיפור הכרוב, לא אוכל פיתה ברחוב שלנו, לא זוכר דובדבנים בגן.
ארוחת ערב. דני, ספר לי עלינו. על איך הכרַנּוּ.
הסתכל בי, ואז סיפר: הכרַנּוּ דרך חברים, ביום הולדת. שמלה כחולה.
זה נכון. אבל המשכת? איפה הצעת לי נישואין?
מבט עייף. לא זוכר.
סיפרת לי פעמים שטיילנו בשדה אבוקדו ליד בית שמש, אז זה היה, נעלתי עקבים, נשאת אותי בין השיחים, שם הצעת לי.
אני לא זוכר, ענה.
בלילה, כתבתי לשרה: סיפרתי על המחברת, על כתב היד, על סיפור ההצעה.
צריך רופא, ענתה. ואולי גם את. דברי איתי בבוקר.
לא ישנתי. הוא נושם לצדי, כרגיל. אך אני בין געגוע לחשש. לפעמים אנשים נעלמים, גם כשהם כאן.
ביום שישי החלטתי: אני אדבר איתו. אספר שגיליתי הכול.
הוא כבר היה במטבח.
דני, צריך לדבר.
יודע, ענה.
מה אתה יודע?
יודע שאת יודעת.
התיישבנו.
אני לא זוכר הכל, אמר, לאט.
הצעת נישואין? שאלתי.
לא זוכר.
בובי?
לא.
אמא שלך, רותי?
זוכר פנים וקול. פחות פרטים.
מתי זה התחיל?
לא יודע. לא העזתי לומר.
אתה כותב כדי לא לטעות?
כן.
הכתב אחר.
יודע.
איך אפשר?
הוריד עיניים. שקט.
אתה דני?
לא בטוח, לחש.
נתתי בו מבט ארוך.
זו תשובה אמיתית?
הכי אמיתית שיש לי.
הבחוץ גשם תל אביבי דק, אני רואה טיפות מתנגשות בחלון. סתם בוקר.
מה עושים? מלמלתי.
לא יודע.
עמדתי במטבח ושתיתי קפה. בלי סוכר.
כשהתקרב, אמרתי: אתה זוכר את הקול שלי, לפחות?
אני זוכר.
זה לא מספיק.
יודע.
אני צריכה זמן.
אני מבין.
הבטתי בו. עמד, רצה עוד לומר, ונעצר.
אתה רוצה להיות כאן?
כן, מאוד.
אז גש למאפיה ותקנה לחם שיפון מה”מאפיית זיתים” ברחוב פרישמן.
הנהן, לקח מעיל, ועצר בדלת.
אלונה.
מה?
תספרי לי פעם על שדה האבוקדו?
נראה.
הוא יצא. עמדתי מול החלון, הקשבתי לצעדים שלו יורדים 24 מדרגות, תמיד ספרתי: 24.
היה רחוב. ראיתי אותו פונה לכיוון המאפיה, מרים את הצווארון מהגשם.
החזקתי את הספל, הרגשתי שקט שמגיע אחרי סערה. לא שלווה, לא הקלה, רק שקט שמתחיל ממקום בלי תשובות.
הטלפון זז. שרה.
איך את?
לא יודעת.
דיברת איתו?
כן.
אז?
שרה, היית יכולה לחיות עם מישהו שלא זוכר מי הוא?
זו התשובה שלו?
בערך.
צריכים רופא, זה לא ייפתר במטבח.
אני מבינה.
מה תעשי?
לא יודעת. בינתיים הוא קונה לחם.
איזה?
שיפון, מהמאפיה שלנו.
מוזר את, אמרה.
הכול בסדר, נדבר בהמשך.
הטלפון ירד. שתיתי מהקפה שהצטנן.
24 מדרגות, תמיד זוכרת.
כעשרים דקות אחרי כן שמעתי צעדים. הדלת נפתחה, דני עמד שם עם הלחם, רטוב כולו.
שימי על השולחן, בבקשה.
הניח.
תה תרצה? שאלתי.
כן.
שמתי מים. הוא הוריד מעיל, ישב בשולחן, שותק בנחת.
אלונה, ספרי לי על האבוקדו.
עוד לא. אולי אח”כ.
בסדר.
הקומקום רתח.
אומרים שאי אפשר לדעת לעולם מה יקרה למול האדם היקר לך באמת. האיש שהיה כל חיי חזר, אבל במשהו לא הגיוני “דני שלי”, “לא דני”, אולי דני אחר. אני בוחר להחזיק בו, לפחות היום; וללמוד שגם מי שמולך כשיש סערת זיכרון, אפשר לגעת בו דרך לחם, עוגה קטנה, וקצת קפה ממרקם הרגלים משותפים.
זו לא נחמה, זו קבלה לפעמים צריך לתת למי שלצידך מקום להיות לא-אותו-אדם, ולהישאר.
