תקשיב, חייב לספר לך משהו שקרה פה לא מזמןעדיין כל הגוף מצטמרר כשאני חושב על זה.
אתה מכיר את אריה? גר כבר שנים לבד ביישוב קטן בגליל, ממש על הגבול של היער. פעם הבית שלו היה הומה חיים, כולם היו קופצים: חברים, לפעמים המשפחה של שולה ז”ל, אשתו; אפילו הנכדים עוד היו באים. עד ש… אתה יודע, הגיל עושה את שלושולה הלכה לעולמה, הבן עבר לאילת, בקושי מדברים, והבית מול נחל עמוד נהיה שקט בצורה שכמעט כואבת.
אריה איכשהו התרגל לשקט. כל בוקר, עם הקפה, יוצא למרפסת, שומע את הרוח בין האורנים, שם עצים בתנור. לפעמים מופיעים תנים או שועלים מרחוק, אבל אף חיה לא מתקרבת ממש לבית.
אבל אתמול, עוד לפני עלות השמש, הוא שומע דפיקה. חשב אולי הרוח העיפה איזה ענף על הדלת, אבל האמתזה נשמע יותר עמוק ומוזר. כמו שמישהו שם קיים ומבקש משהו.
מתלבש במעיל, פותח בזהירות את הדלת ועומדת שם דובה ענקית, אמיתית לחלוטין, מלאה אדים מהפה, השלג נדבק לה לפרווה. ואז הוא קולט את הדבר הכי מוזר: הדובה לא לבד. היא מחזיקה בפיה גור דובים קטן.
היא לא מתקרבת, לא רוטנת, רק עומדת ומסתכלת עליו ישר בעניים. לא כועסת. יותר דואגת. אריה אומר לי שלרגע הרגיש שהלב שלו עומד להתפוצץכל בן אדם היה סוגר מיד את הדלת, רץ להתחבא. אבל משהו במבט שלה גרם לו להישאר.
הוא עושה צעד קדימה. הדובה מניחה בעדינות את הגור בשלג.
באותו רגע הוא קולט את הסיפור: הגור כמעט לא זז. מתקרב אליו, ורואהיש על הרגל שלו לולאה ממתכת, אחת הפסקים האלה של הציידים הלא חוקיים. הלולאה חתכה עמוק לגור ברגל, והוא כמעט לא נושם.
אריה, עם כל הזהירות שלו, משחרר את הרגל ופותח את הלולאה. מרים את הגור, נכנס איתו פנימה לבית, שם אותו קרוב לתנור עטוף בשמיכה ישנה, ומתחיל בעדינות לעסות אותו שיתחמם, כזה רוך ואכפתיות שלא ראיתי אצל בני אדם.
והדובה? כל הזמן, יושבת בשקט על המרפסת, מחכה, לא זזה.
אחרי כמה זמן הגור מצמץ לאט, פתח עיניים. אריה יוצא איתו החוצה. הדובה התקרבה, ליטפה את הגב של הגור בעדינות, ואז, בלי פחד, נגעה ביד של אריה עם האף שלה. שנייה של קסם טהור.
ואז הסתובבה, ועם צעד כבד אך רגוע נעלמה בין העצים.
בבוקר למחרת, אריה מסתובב ביער ומוצא עוד כמה פסקים כאלהמוציא את כולם.
ומאז, יש לו כבר טקס: כל יום הוא מטייל ביער, כמו פעם כשהיה צעיר והלב שלו עוד היה מלא הרפתקאות. יש דברים, אחי, שאפילו השקט לא מסוגל לנצח.
