4 ביוני
לא יכולה לשחרר את מה שקרה אמש. כמה שזה מטופש אבל כל תנועה של הגוף שלי, כל קמט קטנטן, נדמה שמודגש אצל אחרים דווקא במשפחה.
נטע, מה הולך פה אצלך? אלי, בגילו השישים ושתיים, כבר עם שלוש כוסיות ערק מאחורי החגורה, פתאום הושיט יד, ושוב, מול כולם, צבט אותי בצד הגוף, מעל החגורה של החצאית, בדיוק איפה שהבד קצת נמתח כשישבתי.
עשיתי כאילו כלום, אבל משהו בתוכי בער.
אצבעותיו של אלי, עבות וקצרות כמו קבנוסי חומוס מהשוק בלוינסקי, חפנו אותי, לא באמת מכאיבות פיזית אבל חדות, משפילות.
תראי, יוסי פנה אל השכן מהדירה ממול, שבדיוק דקר מזלג בסלט גזר מרוקאי אני אומר לנטע, די כבר לאכול פיתות בלילות! והיא עונה גיל, הורמונים
אלי התגלגל בצחוק, כרסו השמנמנה מרעידה את כפתורי החולצה הלבנה שלו עד שזה כבר נראה מסוכן.
איזה הורמונים? זו עצלות! סיכם ברחבות, ומילא מחדש את כוס היין הגלי.
אלי, תפסיק, לחשתי, מרגישה איך הכתפיים שלי מתחממות והפנים הופכות כתומות כמו מנגו בקיץ.
יוסי, הגבר הנחמד שלעולם לא מסתכל בעיניים כשלא צריך, חייך חיוך עקום, התבונן בסלט הטחינה שלו כאילו זה יצירה של דגה. אשתו, מיכל, התחילה לסדר מפית בצייתנות מופרזת.
מה תפסיק? אלי התנפל שוב. כבר מרגיש מלך השולחן. אסור לדבר את האמת? נטע, יש לך כאן בטן תלויה!
עוד פעם הוא מצביע, כמעט מכה, איפה שנדמה לו שמוצא אכבר פגם.
תראי כאן, קפל, כמו אצל שרפיי לא יפה, נטע!
ואני שותקת. בבית מלא אנשים, הכל עוצר. שומעים ברקע רק את רעש המזגן.
אני בעבורך מתאמץ הוסיף כמו איזה מורה, מוטה לאחור, ידיים מונחות על שיפולי בטנו. אישה צריכה להשקיע בעצמה. זה חוק הטבע.
הבטתי בו. הסתכלתי, ממש הסתכלתי, אולי לראשונה מזה שלושים שנה.
בן שישים ושתיים.
כרס שנשפכת על המכנס, כמו ענן בננה מעל ים המלח. סנטר כפול שמזכיר חומוס-דואלי, והוא מתערבב ישר בכתפיים שמוטות, בלי אף קו מתח.
קרחת מבריקה מהחום, בוהקת באור של מנורת הסלון כמו סופגניה משומנת היטב.
נעים לעין, זה העניין? הייתי מופתעת מהקול השקט שלי. בפנים כמו קפץ איזה מתג חשמלי כבד. נעלם הבושה, אזל הרצון לפייס, נגמרה הסבלנות.
נותרה לי בהירות פשוטה.
ברור! הוא הקיש בחזה. תראי אותי! אני שומר על עצמי!
על איזו צורה אתה מדבר? המשכתי, מבט עיני נעוץ בו כמו דג על קרחון.
צורת גבר! התיישר, עד כמה שאפשר עם הגב שלו. כל בוקר עושה קצת מתיחות, מריא דמבלים חמש דקות, אני בכושר.
לפחות רקד קצת בטן פנימה, רקד ומיד ברח למטה, משתטח שוב על האבזם.
גבר אמור להיות נץ, לא מיכל של טחינה סיים.
נץ, אה? התרוממתי מהכיסא בזהירות לא לדרוך לאף אחד על אגו.
לאן? נעלבת? רטן אחרי, מוזג לעצמו עוד כוס. על האמת לא נעלבים, נטע! צריך להרזות, לא לעשות פרצופים!
יצאתי למסדרון, שם היה ריח של בגדים ישנים ומשחת נעליים של פעם.
על הקיר תלוי המראה הכבדה של סבתא שלי. מסגרת עץ עבה, כזו שאוספת את כל הזיכרונות של דורות.
הסרתי אותה מהמסמר. חמישה קילו לפחות, הכובד ננעץ לי בידיים ובכל זאת כאילו הנחתי פוך נוצה, לא היו לי כובד או עייפות.
נכנסתי איתה חזרה, מחזיקה מולי את המראה כמו מגן.
הכל נאטם. הסכו”ם קופא בצלחות, מיכל שוכחת בפה מלפפון חמוץ.
אלי, תקום אמרתי בטון יציב ולא נשמע לי.
למה? שאל באמת מופתע, אבל קם. מה עכשיו, רוקדים?
לא. התקרבתי, מריחה עליו בצל וערק. הולכים להעריץ עיט ישראלי.
תחבתי את המראה מולו. הוא קיבל אותה לידיים, כמעט נבהל מהמשקל.
נטע, מה זה המשחק הזה? לראשונה נשמעה רעד בקולו.
תסתכל, אלי אמרתי בקור של אמא שמוכיחה חתול בכתם שוב.
הביט בתמונתו הרוטטת.
נו, רואה את עצמי. ו…?
תוריד מבט למטה דקרתי עם האצבע בזכוכית, בדיוק על החולצה הלחה. רואה?
מה?
אצלך הבטן תלויה! הדגשתי, בגוון הלגלגני שלו. היא לא תלויה, היא יושבת.
נטע! ניסה להוריד את המראה, פנים ממש אדומות.
תחזיק טוב! הדפתי חזרה. ומה זה כאן מעל החגורה? זה תוסיק של עוף מטוגן? או פלסטיק של חומוס אסלי?
יוסי הצטרד בניסיון להסתיר צחוק, השתנק.
לא, זה מצוף המשכתי. במקרה נטבע בים שומנים.
פניו של אלי נצבעו אדום כהה, כמו עגבניה בשוק לוינסקי רגע לפני שמתפוצצת.
ומה פה בצדדים? האם אלו הכנפיים של הנץ שלך, או “אוזניים” של חזירון לפני ראש השנה?
חלאס! לחש, מנסה להתנער, למה את משפילה אותי לעיני כולם?
תרגיש חופשי! הגבתי, בקול ברור וחזק. הרי אתה פה אביר היופי לא? וולך את האמת!
צעד אחורה שאני אוכל להשלים את הנוף.
בוא נבדוק את האסתטיקה שלך לא הרפיתי. תסתובב לצד האור.
אני לא ניסה אבל נכנע מיד ונעמד בפוזת עוף מבוהל.
במראה נגלה הפרופיל שלו. לא מזכיר את הדור היווני, לא נץ, לא יונה.
והצוואר? כמעט נעלם.
רואה את הקפל המשולש פה מאחור? זה שרפיי, אלי, ישר מתל אביב.
מיכל כבר לא ניסתה להסתיר חיוך. פניה קבורות במפית, כתפיים רועדות מצחוק שקט.
ומה פה הצבעתי על הסנטר התפוח. זפק של שקנאי. אתה שומר פה דגים?
אני גבר! סינן מסכן, אבל זה לא שכנע אף אחד, אפילו לא אותו.
אה, גבר יכול, באמת? צחקתי, קצר וקר. אז אצלי, אחרי שני ילדים ושלושים שנה על סירים, קפל אחד זה בושה, עצלות ו”איך זה נראה”? אבל הכל אצלך בסדר?
התקרבתי, מביטה עמוק לעיניו.
אתה, שלא הרמת מזגן עשר שנים, הפכת לשלי בַּלַקָּה רוטט, וזה בסדר?
שלפתי בגסות ממנו את המראה. אפשר היה לראות עד כמה הוא התעייף להחזיק.
עמד מבויש, מכופף, כפתור עליון של החולצה שינה מקום וגלש לאנשהו.
כל הברק והחוצפה של הנץ נמוגו. נותר רק גבר עייף, תפוח, שמבין פתאום שהמלך ערום וממש, ממש שמן.
שב, אמרתי, מניחה בכוונה את המראה על הרצפה מול הקומודה, גב אל גב לרגלי.
הוא קרס לכיסא שהשמיע קניית עץ עייפה.
ומעכשיו הצבעתי אצבע, שלא אשמע עוד חצי מילה על הגוף שלי.
בזווית המראה סידרתי שיער.
הסתובבתי אליו, מוסיפה בשקט:
אחרת אמקם את המראה הזו מול העיניים שלך. ותראה איך השקנאי שלך טורף.
יוסי, כבר בלי טיפת מבוכה, פרץ בצחוק מתגלגל.
אלי תקע מזלג בפטריה חמוצה, לועס לאט, בקושי מעז להסתכל.
האוויר בבית השתנה. כבר לא כבד, לא דחוס. אם מישהו היה פותח חלון לרחוב שיינקין לא היה מרגיש חופש יותר מוחלט.
חזרתי לשולחן שלי מקום של בעלת הבית.
חתכתי לעצמי חתיכת עוגת בורקס “נפוליאון” בגודל שערורייתי, זו ששקשקתי בה אתמול כל אחר הצהריים, ולרגע לא התכוונתי לא לטעום כי “לא צריך להשמין”.
קרם ופירורים, קראנצ’ים של בצק עלים נשמעים בכל נגיסה.
נטע, תעבירי גם לי פרוסה, אמרה מיכל, על הדיאטה ויתרתי.
וגם לי, קרץ יוסי, מוזג לעצמו תה עם נענע. גם לי כנפיים מתחילות, צריך לתחזק.
אלי הרים עיניים לשנייה והביט בי, פתאום ביראת כבוד חדשה. העיף מבט חפוז לעוגה, ואז למראה שעוד רועדת בצד.
במרכז המראה נגלו רגליו בשני גרביים שונים אחד שחור, אחד כחול כהה.
נץ, אה. נץ ביתי.
סליחה, נטע מלמל, עיניו תקועות במפת השולחן. פלטתי שטות.
תאכל, אלי, עניתי, לועסת בחדווה. אתה צריך כוחות.
הרמתי גבה.
להרים דמבלים, לא? אתה ספורטאי.
הערב המשיך; דיבורים על מחירי סופר, גינה משותפת והמזג אוויר.
אבל באנרגיה, קרה משהו. התפוגג הפחד. אלי הפך מאוד רגיל, עם כל שמן, פחדיו וקפליו.
ואת האמת?
העוגה הזו הייתה הכי טעימה שאי פעם הכנתי.
המראה עדיין עומדת שם בסלון. מאז, כשאלי עובר מולה, מתיישר אוטומטית. ולהערות על הקפלים שלי? אפילו לא מילה.
כנראה שהוא חושש להעיר את השקנאי.
