יום שישי, 12 בנובמבר
”אני הולך לצעירה,” הכרזתי בקול בוטח, כמעט מתריס, תוך שאני דוחס בכוח מזוודה שהתעקשה לא להיסגר. ופתאום הבנתי כל הסצנה הזו נראית כמו תחילת מסע גדול. אולי זהו גילוי עוד יבשת, ואולי רק ירידה לאילת.
אבל דרמה לא התפתחה. אפילו לא סדק של דמעות בתקרה.
דליה עמדה ליד קרש הגיהוץ, גרביים עבים לרגליה, מגהצת חולצה שלי ביסודיות שלא הכרתי. אדים ליחשו ונעלמו באוויר. הבית היה שקט, רגוע באופן מטריד.
”שומעת, אמיר,” השיבה ללא מבט, “שמת גם תחתונים תרמיים? כבר נובמבר הצעירה שלך לא תדאג לך לכליות.”
היד שלי, שאחזה בגרב שמן, נתקעה רגע באוויר. חיכיתי לצעקה, לשבירת כוס, אולי אפילו לאיום לקרוא לילדים.
אבל רק שאלה אחת, פרקטית, קרה.
”מה הקשר תחתונים, דלית?!” התחלתי להתרגז, מרגיש את פניי מתחממים. “אני מדבר על אהבה, על חיים חדשים!”
סוף סוף דחפתי את השמיכה לסגור את המזוודה, קרס עליה ורצתי לסגור את הרוכסן. רקקה שמעולם לא בכתה דווקא רעשה כמו הברכיים שלי.
”ואת רק בענייני לוגיסטיקה! תמיד היית כזו, רגילה, משעממת. אבל שם, אצל נועה יש תאוצה! יש חיים!”
”יש לה שם בכלל, לאנרגיה הזאת?” דלית תלתה את החולצה על קולב. “או שהיא רק ‘מותק’ אצלך בנייד?”
”נו, קוראים לה נועה! והיא לא עוד אשה היא המוזה שלי.”
דלית הרימה גבה. הרי השירה היחידה שאני אוהב זה ברכות יום הולדת לחברים.
”נועה… ולמוזה שלך בת כמה?”
”עשרים ושמונה,” פלטתי בגאווה, פתאום מתגרה.
דליה הניחה את המגהץ, הביטה בי ממושכות. העין שלה ראתה אותי כמו קלסר ישן שנפתח מהצד הלא נכון.
”אמיר, אתה בן שישים וחמש. הגב כואב לך רק מישיבה בשירותים ארוכה, ואתה כבר חצי שנה על דיאטת כבד של בית חולים איכילוב. מה תעשה עם צעירה בת עשרים ושמונה? תקרא לה שירים?”
”זה לא העסק שלך. נטייל, נלך בטיילת, נהנה מהחיים. אני עוד בשיאי!”
ניסיתי להרים את המזוודה. היא שקלה כמו עוגן הגב צרב והפנים שמרו על ארשת של גיבור.
”אל תשכח את הכדורים ללחץ דם, דון ז’ואן,” שחררה דלית את החיוך הדק שלה. “הם במגירה למעלה. ואגב גם משחה לגב.”
”אני לא צריך כדורים!” שיקרתי. הלב דפק כמו סיר שמתחיל לבעבע. “לידה אני מרגיש כאילו אני בן שלושים! הבית נשאר אצלך, אני אדיב.”
דלית הנהנה. “שים את המפתחות על השידה, ואולי תיקח גם את הזבל בדרך החוצה?”
המילים חתכו אותי. לא דרמה, לא צעקות “קח זבל.”
לקחתי את השקית, הפגנתי קור רוח. הדלת נסגרה שקטה מאחורי.
במדרגות הריחו את ייאוש החתולים והשניצלים המטוגנים של השכן. המזוודה חורקה, הגב כאב והטלפון רעד. בטח נועה.
בעודי מחכה למעלית, פתחתי את ההודעות. לב מדלג. “אהוב, תבוא מהר? הזמנתי לנו מקום במסעדה. אלא שאמא צריכה דחוף תרופות, תוכל להעביר לה 5,000 ש”ח? תחזיר כשניפגש.”
קמט הופיע במצח. רק אתמול היו אלה שלושה אלף למונית. שלשום שניים לאינטרנט. שבוע שעבר עשרת אלפים ל”קורס השראה”.
המעלית הגיעה. נכנסתי, רואה במראה איש מבוגר בתית בלתי החלטית.
חזרתי על הלחש: “אני הולך לצעירה”, אבל המילים נשמעו פתאום עייפות.
בחוץ היה מבול. גררתי את המזוודה לתחנה, ישבתי בספסל הרטוב, פתחתי את האפליקציה. נשארו לי 4,800 שקל, פנסיה עוד שבוע.
”לעזאזל,” מלמלתי.
כתבתי: “קטנה, כרגע אין לי מספיק. אביא מזומן, יש לי סוד.”
ענתה מיד: אייקון גולגל עיניים. “אמירוש, תבקש חבר! אם אתה אוהב אותי תמצא פתרון.”
פתאום משהו דגדג בלב. לא אהבה נורת אזהרה.
לא באמת שוחחנו אף פעם בוידאו. המצלמה שלה תמיד מקולקלת. והתמונות שלה כמעט כמו דוגמנית.
ניסיתי להתקשר. צלצול ואז ניתוק.
”אני בוכה עכשיו!” ענתה בהודעה.
ישבתי בתחנה, מחבק מזוודה. מכוניות שצפרו, ספוג מים, הקור כרסם בעצמות.
”נועה,” מלמלתי, השם מתגלגל על הלשון כמו פלסטיק.
פתאום הופיעה הודעה נוספת: “נו? העברת? אם לא שלא תבוא. לא צריכה גבר שלא פותר כלום.”
המילים דהו על המסך.
נזכרתי בדלית. אתמול, שקט, היא מרחה לי את הגב במשחת הקסמים. בישלה קציצות שלא אהבתי, אך אכלתי כי הכבד שלי גרוע. היא ידעה בדיוק תמיד איפה הגרביים שלי, אפילו כשאני לא.
”לא צריכה גבר…”
במוחי דמיינתי את ביתה של נועה: ריח של מישהו אחר, חוקים זרים, צריך להיות תמיד ‘בשיא’. ולשלם, שוב ושוב. על הזכות להיות קרוב אבל לא שייך באמת.
דמיינתי שיתפס לי הגב שם. האם תשים לי משחה? או תגיד “איכס” ותהפוך צד?
נעמדתי, ברכיים חורקות. האוטובוס מסמן לכיוון השכונה של נועה ואני לא זז.
הוא נסע התרסות אדים מגעילים מתפוצצות ישר בפניי.
נותרתי לבד, ואז התחיל המסע חזרה.
הלכתי, מזוודה נסחבת. המעלית תקועה כמובן. טיפסתי, נעצר בכל קומה, שומע את הלב, מזיע.
עומד מול הדלת, לחצתי פעמון אין קול. חרדה משתקת: אולי דלית הלכה? שינתה מנעול? הרי עזבתי לה מפתחות.
לחצתי שוב, ארוך.
”דלית!” צעקתי בקול שבור. “דלית, תפתחי!”
המנעול נפתח. דלית עמדה שם, שלווה, חלוק בית אדום. אני, רטוב, בוץ על הנעליים, כובע בידי, דמעות אמיתיות זולגות על פנים עייפות.
לא יכולתי לומר את האמת. לא על נועה, לא על ההשפלה.
היא הביטה בי, ואז על המזוודה.
”זרקת את הזבל?”
הרמתי יד שכחתי. נשאר בתחנה.
”שכחתי,” לחשתי.
דלית נאנחה, זזה הצידה. “כנס, רומיאו. התה יתקרר. ואל תשכח לשטוף ידיים.”
גררתי פנימה את המזוודה המקוללת. הריח בבית כביסה טרייה וקצת משחה עטף אותי. הריח הכי טוב בעולם.
נכנסתי להתקלח, רואה במראה גבר עייף. שטפתי פנים, מים קרים מחזירים קצת כבוד עצמי.
דלית מזגה תה לי לספל הגדול, צלחת קציצות כבר חיכתה.
”דלית,” לחשתי, יושב לשולחן, “סליחה, על כל הטמטום הזה.”
”תאכל,” ענתה קצרות, גב מפנה. “שלא יתקרר.”
”באמת… איזה נועה? איזו מוזה? אני בלעדייך לא מוצא את התעודת זהות…”
”בתיק הירוק. במגירה למעלה,” ענתה אוטומטית וסימנה שאין מקום להצגה. “חזרת, אז חזרת.”
קציצה רגילה נראתה לי טעימה מהכל.
העזתי “היא… נועה הזאת… בסוף התבררה לא מה שחשבתי. מעשנת. מקללת.”
דלית הציצה מעל המשקפיים. ניצוץ זעיר בעיניה.
”וואו, נורא,” ענתה בהומור קר. “אתה הרי לא סובל קללות.”
”הייתי חייב. אמרתי לה גברתי, המילים שלך לא מתאימות למראה…”
המשכתי: “מבפנים ריק. וואקום.”
”טוב שגילית את זה בתחנה, לא ברבנות,” הגיבה וחיפשה משהו בארון. משחה לגב.
”הגב כאב, נכון?”
אדמתי.
”קצת.”
”תוריד חולצה,” אמרה.
הסרתי, נאנח, מרגיש את הידיים שלה, תקיפות, מטפלות. שורף ריפוי.
”דלית,” מלמלתי.
”מה?”
”ידעת שאחזור?”
”ברור שידעתי.”
”למה?”
נתנה מכה קטנה בכתף.
”כי אין לך במזוודה לא תחתונים, לא גרביים, לא כדורים. כן, ראיתי הכנסת רק את השמיכה והמעיל הישן שלי שרציתי שתיקח לניקוי יבש.”
הסתרתי חיוך. פתאום הבנתי כל הסצנה הגרנדיוזית הזו עם שמיכה ומעיל של דלית.
התחלתי לצחוק, ואז להשתעל ולצחוק שוב. דלית הצטרפה לאט.
”איזה גולם אתה,” חייכה. “טוב, מחר נוסעים לפרדס לחפור את הצנצנות יש לך כושר וספורט.”
”ניסע, דלית, מבטיח!”
טלפון רטט בכיס. עוד הודעה מנועה: “איפה אתה?? אמא לא מרגישה טוב!! תעביר אלף לפחות!!”
לחיצה על “חסום”, מחיקת השיחה. שמתי את הנייד עם המסך כלפי מטה.
”דלית, אולי נוותר על הצנצנות? נדליק מנגל? אבשל בשבילך בצל, כמו שאת אוהבת.”
היא הרימה גבה מופתעת כבר עשור שלא נגעתי במנגל.
”מנגל? ומה עם הכבד שלך?”
”לעזאזל, חיים רק פעם אחת!”
נישקתי את ידה, מחוספסת מעבודה וכביסה.
”תודה, דלית.”
היא משכה את ידה בעדינות.
”תאכל, דון ז’ואן. זה יתקרר.”
הגשם התחזק, אבל במטבח היה חם. על הכיסא תלויה החולצה, בבית ריח של תה ולבנים נקיים. והריח הזה טוב מכל בושם.
הבטתי על דלית. עשרים ושמונה זה נפלא אבל מי עוד תדע ששכחתי מעיל במזוודה, ועדיין תפתח לי את הדלת?
”דלית.”
”מה עכשיו?”
”המעיל צריך ניקוי מחר אביא.”
”תביא, ותפרוק את המזוודה. אני צריכה את השמיכה.”
נשכתי קציצה בתיאבון.
החיים לא כאלה רעים, בסוף.
