ביישוב שלנו, קרית אלה ליד נחל שורק, גרה בחורה אחת. שמה היה עדי. שקטה, כמעט בלתי נראית. יש אנשים כאלה הם קיימים, אבל כאילו שקופים. מבט קבוע לרצפה, שיער דליל בגוון בלונדיני אפרפר, כיסוי ראש ישן. היא עבדה בדואר המקומי, מיינה מכתבים וחילקה קצבאות.
ואף אחד לא שם לב לעדי. הבחורים אצלנו, כמו תרנגולים מחפשים צבע, צחוק מתגלגל, אופי בולט. ולעדי…
אלא שאביב אחד הגיע למושב טרקטוריסט חדש מהעיר דויד אדרי. גבוה, רחב כתפיים, שיער שחור כפחם, עיניים שובבות. ועוד הוא מנגן באקורדיון. היה יוצא בערב למרכז התרבות, מותח את המפוח וכל הבחורות היו מרגישות שהלב מפסיק לפעום לרגע. גם עדי הרגישה כך. כל כך חזק, עד שנראה לגמרי שזה בלבל לה את השכל.
אבל עדי, הילדה השקופה, איך תיגש לבחור כזה? סביבו מיד התרפקו כל היפות של המושב, והיא רק הביטה מרחוק ונאנחה עמוקות. ואני, כשהסתכלתי עליה, התכווץ לי הלב.
ופתאום, התחילו בעדי דברים מוזרים.
היא התחילה לקבל מכתבים מהעיר. מעטפות יפות, עבות, כתב יד גברי, בטוח בעצמו. כעובדת הדואר, הייתה הראשונה לראות את המכתבים. אבל את הסוד לא ניתן להסתיר חנה, הדוורית המבוגרת, תמיד עם הלשון החדה, מיד הפיצה את השמועה:
לעדינזונת שלנו יש רומן! מישהו מהעיר כותב לה כל הזמן! בטח עומד להציע לה נישואים!
עדי התחילה ללכת עם סוד בעיניים, לחיים שלה פתאום אדמדמות, עיניה נוצצות. נהייתה יפה יותר, אפילו זקפה את הגב, שזרה סרט קטיפה בצמה. כשהייתה הולכת עם המכתב ברחוב, כאילו אוחזת באות הצטיינות.
ואפילו דויד שם לב. לאט לאט היה מעיף אליה מבטים. גברים הם קלטו שאם מישהי חשובה לאחר, פתאום גם להם היא יותר מעניינת.
אבל עדי המסכנה הלכה ושקעה עוד עמוק. יושבת לפעמים על גרם הדואר, קוראת מכתב ומחייכת לשקט שלה. והאנשים במושב לוחשים מזלם של הפשוטות.
ואז קרה משהו כמו ברק ביום של שמש.
בערב חג ביישוב, אנשים בכל מקום, האקורדיון מנגן, צעירים רוקדים. עדי באה, לבושה שמלה חדשה, יפה, תיק תלוי על כתף.
פתאום, ניגשו אליה שני מופרעים מהמושב, האחים יעקבס, כבר שיכורים. צחקו וקרעו לה את התיק, הרצועה נקרעה, כל הדברים נפלו. גם חבילה של אותן מכתבים עם סרט.
אחד מהם, יוסי, תפס את החבילה, צחק:
יאללה, בואו נשמע מה כותב לה החתן מהעיר!
עדי רצה אליו, חיוורת:
אל תעז! תחזיר!
אבל יוסי מצחיק, ממשיך, מוציא מכתב וקורא בקול:
-עדי היקרה שלי! עינייך כמו הכנרת
הקהל השתתק, מקשיב. יפה. אבל פתאום, יוסי נעצר. מסתכל על דף אחר, מקומט, כותב משובש. פונה לאור ובום:
תשמעו! זו בדיחה! הכל מחוק פה! קודם כתוב שלום עדי היקרה, מחוק, אחכ היי אהובה שלי, שוב מחוק. היא כתבה לעצמה מכתב ותקנה! זה טיוטות!
והקהל צוחק, צוחק כל כך, כאילו העלים נושרים מהעצים.
היא שולחת לעצמה מכתבים!
איזו עגומה! המציאה חתן!
ועדי עמדה באמצע המעגל, מכסה את פניה, רועדת. זו הייתה חרפה נוראית או לקפוץ מגג, או לברוח מכולם. הייתי כל כך צעירה, ולא ידעתי איך לעזור.
ופתאום שקט מוחלט.
דויד שישב לצד הדלת עם האקורדיון, הניח אותו בעדינות וקם. ירד לאט במדרגות. כולם זזו הצידה; הפנים שלו קשות, כמו אבן.
הוא ניגש ליוסי, בשקט לקח מידו את המכתבים. יוסי קפא.
דויד אסף את כל המכתבים מהרצפה, ניער את האבק. התקרב לעדי. היא לא עוזבת את פניה.
הוא אוחז לה בעדינות במרפק, אבל חזק, ואומר בקול לכל הקהל:
מה אתם נובחים? לא ראיתם בנאדם?
ואז פונה אליה בלחש:
בואי, עדי. אלווה אותך. כבר חשוך.
והם הלכו, בין אנשים, בשקט מביך וכואב. הוא עם ראשה מורם, מחזיק ביד אחת את התיק, ביד שנייה תומך בה בעדינות.
מאותו ערב, קרה ביניהם משהו. זה לא קרה מייד. עדי עוד הרבה זמן התביישה להסתכל לאנשים בעיניים. אבל דויד לא עזב אותה. היה פוגש אותה בסוף יום, הולך איתה. חצי שנה אחר כך חופה.
נישואיהם היו מלאי אהבה. דויד סגד לה, ליטף כל שערה. עדי אף היא פרחה, הפכה לבעלת בית למופת, ילדה לו שלושה בנים. ומעולם, אף אחד לא הזכיר את המקרה ההוא. דויד ידע להסתכל ולשתוק כמו שרק גבר חכם יודע.
חלפו השנים. דויד הלך לעולמו שלוש שנים לפני הלב. עדי, עדי לבית בן דוד, ממש נשברה בלעדיו. אני באה אליה המון למדוד לה לחץ דם, לשתות תה.
ויום אחד אנחנו יושבות אצלה בסלון, סתיו, גשם מתופף על הגג, בול עץ מתפצפץ בתנור. עדי מחטטת במגירה של המזנון, מוציאה קופסת עץ שדויד בנה לה.
פותחת, ומה בפנים? בדיוק אותם מכתבים. מצהיבים, במעטפות ישנות.
את יודעת, רותי, היא אומרת, בקול רועד הייתי בטוחה שהוא זרק אותם אז. או שרף. התביישתי לשאול. כל החיים התביישתי על השקר ההוא.
היא לוקחת את המכתב העליון, ומתחתיו דף חשבון, חדש יחסית, לא מצהיב. כנראה נכתב סמוך ללכתו.
עדי שמה משקפיים, וקוראת, ודמעות זולגות לה בין הקמטים.
מושיטה אליי: תקראי, רותי. אני לא מצליחה לראות.
אני לוקחת, מנסה להבין את הכתב המגושם:
עדי שלי. מצאתי את הקופסה, העברתי מקום. תסלחי לי על כל השנים ששתקתי. ראיתי כמה את בושה מהסיפור הזה ולא רציתי להכאיב. עכשיו חושב אולי טעות. עוד אז הייתי צריך לומר, שלא תחיי בכובד. אני הרי מיד הבנתי אז שזה את כתבת. הכרתי את כתב היד שלך מהקבלות בדואר. ואת יודעת למה לא צחקתי? כי הלב שלי נשבר. חשבתי איזו בדידות זה, להמציא לעצמך מילים חמות. וכמה אנחנו, הגברים, עיוורים לנשמה כזו. תודה לאותם מכתבים, עדי. בלעדיהם, אולי הייתי מפספס את כל האושר שלי. תמיד היית הכי יפה בשבילי. שלך, דויד.
ישבנו שם ובכינו בקול. הריח היה של תה עם נענע, תפוחים מיובשים וקור ולב הכי גדול אהבה כזו שכמעט ולא פוגשים היום.
ככה זה, חברות שלי. היא שיקרה כי הייתה מיואשת להיראות. והוא ראה לא את השקר, אלא את הכאב שמאחור. והוא חימם אותו, חימם אותה כל החיים.
אני מסתכלת היום על הקופסה הזו וחושבת: אל תשפטו בתקיפות את מי שעושים שטויות. מי יודע איזו כמיהה לאהבה עומדת שם מאחור.
