דובה ענקית נקשה על הדלת של היערני איש מבוגר פתח אותן, בלי להבין למה חיית בר מופיעה בפתח או מה עומד לקרות עוד רגע.
שנים רבות גר בגפו בקצה היער, לא רחוק מהמושב בגליל. פעם המקום היה שוקק: חברים, פה ושם קרובי משפחה, מכוניות בחניה ושיחות קולניות מהסלון. עם הזמן הכול נעלם. אשתו הלכה לעולמה, הבן עבר לגור בנתניה וכמעט הפסיק להתקשר. הבית על שפת הבריכה הפך לחרישי וריק.
האיש התרגל לבדידות. כל בוקר יצא למרפסת, הביט לעומק האורנים, האזין לרוח שמלטפת את העלים והשליך עוד בול עץ אל הקמין. לפעמים חלפו ברקע צבאים או שועלים, אבל חיות הבר מעולם לא התקרבו לבית.
באותו בוקר הוא התעורר לפני הזריחה. בהתחלה חשב שהרוח הטיחה ענף בדלת. אחר כך נשמע רעש עמום, כאילו משהו כבד לוחץ על המרפסת.
האיש שלף מעיל פליז, פתח בזהירות את הדלת ונדהם.
מול סף הבית עמדה דובה עצומה. קיטורי אדים יצאו מפיה, השלג נצץ על הפרווה הכהה. אבל זה לא היה החלק הכי מוזר.
הדובה אחזה בפיה גור קטנטן.
היא לא נהמה, לא חשפה שיניים. הדובה עמדה בשקט, מביטה הישר בעיני הבחור. בעיניה לא היה זעם רק דאגה.
הלב שלו דפק במהירות שיא. כל אחד במקומו היה טורק את הדלת ובורח להסתתר מתחת לשמיכה. ההיגיון אמר לעשות בדיוק את זה.
אבל משהו במבט שלה עצר אותו. בצעד איטי אחד הוא התקרב. הדובה הניחה את הגור בזהירות על השלג.
וברגע הזה היא עשתה דבר שהסביר סוף כל סוף למה הגיעה דווקא אליו
הגוף הזעיר של הגור בקושי זז.
כשהתכופף לגור, ראה סביב אחת הרגליים לולאת מתכת דקה מלכודת של צייד שהסתבכה עמוק בעור. הגור כמעט לא זז, נשימתו כבדה.
האיש שחרר בעדינות את הלולאה, שיחרר את הרגל וליטף אותו. מיד הרים את הגור, נכנס פנימה והניח אותו קרוב לקמין. הוא כיסה אותו בשמיכה ישנה והתחיל לעסות בעדינות, לנסות להחזיר לו תחושה.
במשך כל הזמן הזה הדובה נשארה ישובה על המרפסת, לא זזה לשום מקום.
כעבור זמן קצר, הגור פקח עיניים חלושות, זע במקצת. האיש הרים אותו, ויצא החוצה.
הדובה התקרבה, הרימה בזהירות את הגור שלה ובפתאומיות נגעה בידו באפה, כאילו לומר תודה.
אחר כך הסתובבה ונעלמה לאטה ביער.
למחרת, האיש מצא בין השיחים עוד כמה מלכודות כאלה את כולן פירק וזרק.
מאז, הוא חזר להסתובב בין העצים כל יום, כמו פעם, לפני שנים…
