יומן אישי 24 במאי
אני לא מצליחה להירגע מאז אמש. קשה לי להאמין מה התרחש באירוע צדקה של עמותת לב זהב במלון קינג דיוויד בירושלים. המקום היה מואר באור נרות, השנדלירים הנוצצים החזירו אור לשמלות מנצנצות, ונראה שכולם עטו על עצמם את המותגים הכי יקרים.
עמדתי עם יהודית ואלון, מחזיקים כוסות יין מהגליל, משוחחים על שמלות ועל מי עשה הרמת גבה למי. ציחקקנו, אולי גם קצת מעבר לגבול. פתאום, בדלת הראשית, הופיעה בחורה צעירה בשם עדי. עדי לבשה מעיל פשוט, אפילו שחוק, בצבע חאקי דהוי, ונעלי בד ישנות, בלי עקבים כמובן.
לא התאפקתי והערתי בקול: מתוקה, המטבח נמצא בקומת המרתף. לא הבאת את האופנה לתוך האירוע שלי, נכון?
אלון גיחך ולחש לי: בטח נתקעה כאן אחת העובדות מחדר האוכל. מי נתן לה להיכנס לפה בכלל?
עדי, בלי להוריד מבט, הסתכלה לי ישר בעיניים. הייתה בה שלווה שקטה, כאילו היא לא מושפעת מהזלזול הפומבי. משהו בתוכה היה הרבה יותר עוצמתי מכל הנוצצים בחדר.
באותו רגע, נכנס במהירות יוסף פרל, יור הקרן. הוא לא הסתכל בכלל עליי או על אלון, רק פנה ישר לעדי, התכופף בהוקרה ואמר:
גברת זיו, רב סליחההמטוס הפרטי שלך נחת מהר מהמתוכנן. מסמכי רכישת הנדלן מוכנים עבורך לשעה זו.
הייתי המומה. עמדתי שם עם פה פעור, ידי רועדות. הכוס שלי פשוט נשמטה מהם, היין האדום נשפך וכתם התפשט על הרצפה.
עדי ניגשה בנחת, עדיין עם אותו מעיל, חתמה על המסמכים בעט שהושיט לה העוזר האישי, ואז הסתובבה אליי. קולה היה רגוע, חותך:
דרך אגב, יהודית, זה כבר לא האירוע שלך. רכשתי עכשיו את הבניין הזה ואת חברת הבעלים. והאסתטיקה שלך…? אין לה מקום בתוכניות שלי. מאבטחים, תעבירו אותם בבקשה החוצה.
אני ואלון נותרנו עומדים, המומים לחלוטין, בזמן שהמאבטחים, בנימוס אך בנחישות, הובילו אותנו אל מחוץ לאולם.
מוסר ההשכל חקוק בי בלב: לעולם אל תשפטי אדם לפי מה שהוא לובש. מתחת למעיל שחוק וחסר שם, מסתתר לעתים האדם שישנה את חייך או יסגור לך את הדלת בעסק.
