בתל מרים שלנו, ליד נחל גבעות, גרה פעם בחורה אחת, שמה היה יערה. צנועה וחרישית, כזאת שאם היא פה לא מרגישים, ואם אין כאילו לא חסר. תמיד מביטה לרצפה, צמה דקה, צבע דבש כהה, כיסוי ראש פשוט, ישן. עבדה בסניף הדואר המקומי, ממיינת מכתבים ומביאה קצבאות לקשישים.
לא שם אף אחד לב ליערה. הבחורים אצלנו, בני המשק, כמו תרנגולים מחפשים מי שזורחת וצוחקת בקול, שתהיה לה אופי. ויערה שקטה כמו דשא אחרי גשם.
אבל באביב ההוא הגיע למושב טרקטוריסט חדש אלון. גבוה, רחב כתפיים, תלתלים שחורים, מבט שובב בעיניים. וגם נגן אקורדיון בחסד. כשהיה יוצא בערב למרכז הנוער, פורס את המפוח, הלב של כל הבנות היה עוצר. גם יערה הרגישה הלב שלה עף, הראש התבלבל.
אלא שמי היא, כל כך אפורה וביישנית, לעומת כאלה שסביבו עושות שמות? בת יערה רק עמדה מרחוק, נאנחת. לי כאב עליה, לראות אותה מחכה ככה, בלי תקווה.
ופתאום, התחילו לקרות דברים משונים במשק. יערה החלה לקבל מכתבים מהעיר מעטפות עבות, אלגנטיות, כתב גברי, ברור ובטוח. ומכיוון שהיא עצמה בדואר, תמיד היא הראשונה שמחזיקה אותם, אבל הסוד לא נשאר הרבה זמן בסוד רבקה הבלשית, מנהלת הדואר, מיד פיזרה שמועות:
– ליערה השקטה שלנו יש רומן! מהעיר! בטח תתחתן איתו.
יערה הלכה מסתורית, לחייה סמוקות, העיניים בורקות. היא אפילו נראתה פתאום יפה יותר; הגב הזדקף, הצמה משוגרת בסרט כחול. הולכת ברחוב עם המכתב כאילו גביע קיבלה.
ואלון? התחיל להסתכל. גברים ברגע שמישהי מעניינת אחרים, גם הם נמשכים.
יערה שלנו הלכה ושקעה בחלום המתוק הזה. יושבת על מדרגות הדואר, קוראת מכתב, מחייכת לעצמה. במושב לוחשים: “איזה מזל יש לה!”.
ואז, באה הסערה שלא צפינו, באמצע חגיגת ל”ג בעומר. הקהל בסלון הנוער קולני, אקורדיון מנגן, הצעירים רוקדים. יערה הגיעה, יפה במיוחד בשמלה חדשה ומזוודה על כתפה. פתאום באו אליה שני בריונים, האחים אדרי, שיכורים, ודווקא רצו לצחוק משכו לה את המזוודה, הרצועה נקרעה, הכול נשפך והמכתבים, צרור אחד עם סרט.
אחד מהם, גיא, חוטף את הצרור ומתחיל:
– היי, בואו נשמע מה החתן העירוני כותב לנסיכתנו!
יערה רצה אליו, לבנה כסיד:
– אל תעז! תחזיר לי!
אבל לא היה לה סיכוי. גיא זריז, פותח מכתב, קולו רם:
– “יערת הדבש שלי! עינייך כאגמים כחולים…”
הקהל שקט, מקשיבים. אבל אז גיא מגלה מכתב אחר, דף ישן, מקומט, כולו מחיקות. מציץ לאור הפנס.
– היי, תראו! זה אפילו לא מכתב אמיתי! הוא מצחקק. היא כתבה לעצמה, וחזרה ומחקה ושיפצה!
והצחוק התגלגל, רעם בשטח:
– מסתבר שהיא בעצמה החתן והכלה!
– הנה מה שמצחיק! המציאה חתן!
יערה עמדה במעגל, מסתירה פנים בידיים, כתפיה רועדות. הייתה זו בושה לאן לברוח? אני רק הקשבתי, לא ידעתי איך לעזור.
ופתאום, הכול נדם. אלון, כל אותו הזמן ישב בשקט עם האקורדיון, קם לאט, יורד למרכז, האנשים מפנים לו דרך. פניו קפא, יציבה כבדה.
ניגש לגיא, לוקח בקור רוח את המכתבים. גיא לא העז להתנגד. אלון מרים את המכתבים מהרצפה, מנער אבק. מתקרב ליערה, שמסרבת להוריד יד מהפנים.
ומחזיק במרפקה, עדין אבל חזק, ומכריז בקול:
מה אתם מגחכים, ברברנים? בחורה לא ראיתם?
ואז בשקט אליה:
יערה, בואי. אני אלווה אותך. כבר חשוך.
וככה, חצו יחד את ההמון, בדממה המהדהדת, הוא מתקן את המנשך על כתפה, ביד השנייה תומך בה בעדינות.
מאותו ערב, החיים שלהם השתנו. לא מיד, אבל אלון לא וויתר. היה מחכה לה בעבודה, הולך איתה הביתה. אחרי חצי שנה חתונה גדולה במושב.
החיים יחד היו טובים. אלון לא יכול היה בלעדיה, תמיד הרים אותה, פינק, יערה פרחה, ניהתה עקרת בית למופת, ילדה לו שלושה בנים. מאז, אף אחד כבר לא הזכיר את הסיפור ההוא אנשים פחדו ממבטו של אלון.
עברו שנים, שלוש שנים מאז הלך אלון. הלב שלו. יערה, מאז, נחלשה. אני בא אליה לא פעם, מודד לחץ, שותה תה.
יום סגריר, חושך ודמדומים, אנחנו יושבים בסלון, העצים מתפצחים בתנור. יערה הופכת בארון, מוצאת קופסת עץ מגולפת אלון עשה אותה בימיו.
פותחת, ובפנים… אותם מכתבים. צהובים, עתיקים בכיסויים.
אתה יודע, חיים, היא אומרת בקול רועד, חשבתי תמיד שהוא שרף אותם. לא העזתי לשאול עליו, כל השנים התביישתי.
היא נוטלת מכתב עליון, מתחתיו דף משובץ, לבן, כתוב לא מזמן, אולי חודש לפני מותו של אלון.
יערה שמה משקפיים, קוראת, והדמעות זולגות:
נותנת לי: תקרא אתה, חיים. קשה לי לראות.
אני פותח, מזהה את הכתב המוזר:
“יערה שלי. מצאתי את הקופסה, שוב החבאתי. תסלחי לי, טיפש זקן, ששמרתי בלב את כל השנים. ראיתי כמה התביישת, לא רציתי להכאיב. עכשיו אני חושב חבל שלא דיברתי. באותו ערב ידעתי מיד שמדובר במכתביך. למדתי את כתבך מהקבלות. יודעת למה לא לעגתי? כי הלב שלי התקפל. חשבתי איזה בדידות צריכה להיות לאישה כדי להמציא לעצמה מילים של אהבה… וכמה אנחנו, הגברים, עיוורים. תודה על המכתבים, יערה. בלעדיהם אולי לא הייתי פוגש את האושר שלי. היית תמיד הכי יפה לי. שלך, אלון.”
נשארנו ישובים, שנינו בוכים. ריח של תה, תפוחים מיובשים וגעגוע כזה שלא רואים היום.
ככה זה, לפעמים. היא כתבה שקרים רק בשביל שיראו אותה, והוא ראה לא את השקר אלא את הכאב שמאחוריו וחמם אותה כל החיים.
אני מסתכל על אותה קופסה וחושב: אל תשפטו בחומרה מי שעושה שטויות. מי יודע איזו צמאון לאהבה דוחף לכך?
