נועה דרשה לעבודה, כשלפתע שמה לב ששכחה את הפלאפון בבית. קיבלה החלטה אמיצה לחזור הביתה (כי בלעדיו מה כבר תעשה תחיה?), נכנסה למעלית ו… המעלית קרסה בקומה שמינית! נועה חיכתה, כמו מלכה גלמודה בטירה, מתי יצילו אותה משם, ואז פתאום, מתוך השקט הקריר של המסדרון, פילח את האוויר קולו המוכר של בעלה, עידו.
עידו לא היה לבד לידו הייתה אישה בשם זהבית.
זהביתוש שלי, ליטף עידו את המילים. כמה אני מתגעגע אלייך, סופר את הדקות עד שנהיה שוב יחד!
הלילה זה יקרה, אמרה זהבית בחיוך שנשמע דרך הדלת. מחכה לך אחרי עשר.
הבעל שלך שוב במשמרת לילה היום?
כל השבוע הוא בלילות, היא חייכה אליו בחמימות יוצא בעשר וחצי, חוזר אותו דבר. אגב, בקרוב חוזר, אז כדאי שנזדרז.
למה המעלית הזאת תקועה לנצח? התרעם עידו ולא ידע שחמות קוראת לו ממש מעבר לדלת.
השניים התפלספו שם לפחות ארבע דקות. לקח להם מלא זמן להבין שזה לא קלקול רגעי, אלא ממש ‘עסק חתום’, ואז פשוט ירדו ברגל (פעם לא מזיזים רגל, פתאום אולימפיאדה).
בין לבין, עידו הודה לכל הכוכבים שבשמים על זמנם הקסום והאינטימי שהם חולקים. נועה חשבה בהתחלה שהיא הוזה מסדרון פה, מסדרון שם, אולי זה שכן משועמם אבל כשזהבית קראה בוודאות “עידו”, וגם אמרו ממש את שמה, כבר היה ברור: בעלה חוגג רומנטיקה עם השכנה מהדירה 40, ממש פה בבניין.
נו באמת! התעצבנה לעצמה, עכשיו הכל מסתדר: קומה שמינית, סתם ירדתי לנשום אוויר ערב ערב, כן בטח. מעכשיו הוא יקבל “אויר” רק ממני, והטיול הבא שלו ייחרט לו בזיכרון!
המכונאים הגיעו (למה אף פעם לא כשצריך?), והוציאו את נועה בסגנון גיבורי-על. כבר בראש שלה נתפר לו תכנית פיגום אסטרטגית
שעה עשר בערב מתקרבת; עידו, שגרביים תמיד קטנות עליו מדי, הודיע בקול גיבור:
נועלי, אני יוצא לסיבוב לנשום קצת.
מה? גשם מטורף בחוץ! קראה נועה.
מה, באמת?
אולי תישאר? תצא למרפסת, תקבל משב רוח ישר ללב.
במרפסת? צריך רילוקשן! חייב לנוע, למען הבריאות, מה, את לא דואגת לי?
אבל גשם
אקח מטרייה, מה הבעיה! בדוק אשאר יבש.
טוב, רק אומרת. היום זה יום נאחס.
די שטויות, אל תאמיני לכל מיני מזלות. תני לי שעהשעה וחצי ואני חוזר.
הפתעה! עידו חזר תוך חצי שעה. מישהו (מעניין מי) התקשר לבעלה של זהבית, בישר לו שאשתו בוגדת עם, תנשמי עמוק, שכן!
נועה פתחה את הדלת בעדינות, נשארה עם השרשרת.
ואיפה המטרייה? ואיך זה שאתה בלי נעליים? איפה הבגדים? מה נסגר?!
נועה, תביני, תוקפים אותי ברחוב! גנבו לי הכל, אפילו את הנעליים, את מאמינה?!
את הבגדים שלך ארזתי; הם ליד הפח. תגיד לזהבית “שלום”.
למי?!
זהבית מקומה שמינית.
נועה סגרה את הדלת בפנים שלו, והלכה לראות פרק בסדרה.
מזל שהילדים שלנו כבר עפו מהקן, לפחות לא חוו את המבוכה ציחקקה בינה לבין עצמה.
עידו רץ לפח. מצא את המזוודה. התלבש שם כמו אנגלי בגשם ואז יצא החוצה, מזפזפ מונית ישר לאמא שלו.
באותו רגע גילה שהפלאפון בכלל נשאר אצל זהבית. נאלץ לעלות שוב לבקש טלפון מנועה ו… הפתעה שנייה לאותו ערב המעלית שוב נתקעה, בדיוק בקומה שמינית.
הפסקת חשמל בכל הבניין; לפחות עידו ונועה עכשיו באותו מצב שניהם נתקעו שם, יושבים על הדלת, חיים את האירוניה.
כשהחשמל חזר, נועה כבר טובה בעניינים יצאה לעבודה. עידו לא היה לו מפתח לדירה, כי הנכס על שם האישה (ברור). במדרגות, בדיוק בקומה שמינית, פגש עידו שוב את זהבית. גם היא עם מזוודה, גם היא על סף התמוטטות.
יש לך את הטלפון שלי? הוא שואל אותה.
כן, וגם את שאר הדברים שלך, ענתה זהבית, די מתוסבכת.
נפלא
הם ירדו יחד במעלית, אבל המוניות שלקחו הביאו כל אחד לכיוון שונה. החיים, מה נגיד, קיבלו תפנית. אוויר חדש בלב תל אביב.
