טליה צעדה במהירות בשביל המוביל לבניין משרדי ההיי-טק במרכז תל אביב, כשפתאום נזכרה שכחה את הטלפון בבית! בלי לחשוב פעמיים, הסתובבה על עקביה וחזרה לבניין. היא נכנסה ללובי המרווח, לחצה על כפתור המעלית, ודלתות המתכת נסגרו מאחוריה בקול נקישה מוכר. אבל בקומה השמינית נשמע חריקה, אור הפלורוסנט ריצד, והמעלית נעצרה באמצע הדרך. היא נתקעה. במעלית.
רעד דק אחז בה. טליה שלפה את המפתחות, דפקה על הדלת, ניסתה לצעוק, אבל כלום לא השתנה. בחוץ שמעה פתאום קולות גבר ואישה, מדברים ליד דלת הדירה ממש מול המעלית התקועה.
נעמה שלי, אמר הגבר בקול שקט, כמעט לוחש, כמה אני מחכה לרגע שניפגש שוב. אין לי סבלנות יותר.
הערב, בדיוק אחרי עשר, ענתה נעמה, אני מחכה לך. אל תשכח יוסי במשמרת לילה כל השבוע. הולך בתשע וחצי בבוקר, חוזר רק מחר לפנות בוקר. אבל תזדרז, הוא עוד עלול לשוב פתאום.
למה המעלית לא עולה? התעצבן הגבר, קראו לו דניאל.
רק אז הבינו שנעצרה המעלית. והם ירדו במדרגות, כשהם ממלמלים עוד מילות אהבה והכרת תודה זו לזה.
טליה כמעט לא העזה לנשום. בתחילה לא חשבה שזהו בעלה. אבל כשטעמה של נעמה את שמו, וגם הזכירו את טליה עצמה הלב שלה שקע. הבגידה נגלתה לפתע, מאירה כל פינה אפלה בשגרת חייה; השכנה מקומה שמינית, זו מהדירה מספר ארבעים.
ככה זה, הא? חשבה טליה לעצמה, עיניה בוערות. עכשיו אני יודעת לאן אתה הולך, “להתאוורר לפני השינה”. אני עוד אראה לך מה זה טיולים בשעת לילה
בסוף באו הטכנאים ושחררו את דלתות המעלית. טליה יצאה מתוחה, אך הרגישה שהיא כבר יודעת מה עליה לעשות.
בערך בעשר בלילה, דניאל שוב התכונן “לרדת להתאוורר” כמו בכל ערב.
טלי, קרא ממבואת הדירה, אני קופץ לשעה קלה החוצה.
אבל יורד גשם בחוץ! קראה טליה בתדהמה.
אקח מטרייה, חייך דניאל, וחוץ מזה, קצת הליכה לא תזיק ללב שלי.
אולי עדיף שתשב רגע במרפסת, תקח אוויר שם?
המרפסת קטנה מדי. אני צריך לזוז, אמרתי לך, זה בריא ללב.
אבל באמת לא יום מוצלח בשבילך היום, דניאל
הפסיקי, טלי! אני לא מאמין בכל האמונות שלך. אני הלכתי.
הפעם, דניאל חזר אחרי חצי שעה. נראה חיוור ומהוסס. טליה פתחה לו את הדלת רק עם השרשרת.
איפה המטרייה? איפה העניבה שלך? למה אתה יחף?
תקשיבי, התקיפו אותי למטה כמה נערים, לקחו הכל, כולל הנעליים. קר לי!
את הדברים שלך ארזתי הם ליד הפח המרכזי במקלט בבניין. תמסור ד”ש חם לנעמה מהקומה השמינית.
מי זו נעמה?
טליה טרקה את הדלת ועברה לראות חדשות.
מזל שהילדים כבר בצבא ומבלים בדירות משלהם, חשבה, שלא יראו כזו בושה.
דניאל רץ במדרגות, אסף את המזוודה, התלבש במהירות, ויצא החוצה. רצה לקחת מונית מנתב”ג, אבל הטלפון נשאר אצל נעמה.
בלית ברירה, דפק עוד פעם על דלת הבית, ביקש לשאול את הטלפון מטליה. הוא נכנס למעלית ושוב, בדיוק באותו מקום תקלה. כל הבניין חשוך! שוב נתקע בקומה שמינית.
רק אחרי שהחזירו את החשמל, הצליח להיחלץ מהמעלית. טליה כבר יצאה לעבודה, מפתח לדירה לא היה לו היא הרי הדיירת הרשמית.
בעודו יורד רגלי, פגש את נעמה, גם היא עם מזוודה בידה, ממתינה למעלית.
יש לך את הטלפון שלי? שאל.
כן וגם את הדברים שלך.
טוב מאוד
השניים ירדו יחד במעלית, אבל כשהגיעו ללובי מוניות צהובות פיצלו אותם, כל אחד פנה לדרך אחרת, ליום חדש בצידו של העולם.
