יומן אישי, 2024
עשרים שנה אני מחפש נעדרים ביערות ובערים בישראל ומחזיר אותם הביתה. אבל בפעם ההיא, כשמצאתי בנחלות הכרמל ילדה בת ארבע עשרה, בתו של איש ציבור בכיר, בפעם הראשונה בחיים שלי לחשתי בקשר: “אין סימנים. רוב הסיכויים שטבעה.” השקר הזה עלה לי בחברים, במוניטין, ובעיקר בשליחות חיי. לפעמים, כדי להציל באמת בן אדם, אתה חייב לקבור אותו.
בעולם יחידות החיפוש וההצלה יש כלל ברזל אחד אנחנו לא המשטרה, לא שופטים, לא עובדות סוציאליות. המשימה שלנו פשוטה מאוד: למצוא את האיש שאבד ולהחזירו לידי משפחתו או למשטרת ישראל. מה קורה שם אחר כך, זו כבר לא הסוגיה שלנו.
קוראים לי אלחנן. הייתי במשך עשרים שנה רכז יחידת החילוץ הגדולה בצפון. ידעתי לזהות ריח של פחד בין עצי אורן בסתיו. ידעתי לנתח שבילים של אדם היסטרי. ידעתי להעיר שלוש מאות מתנדבים בעיצומה של סופה.
זכיתי לכבוד. כולם קראו לי “הכלב” על הרצינות והתעוזה על זה שהצלחתי להחזיר אנשים לחיים, כבר כשכולם ויתרו. האמנתי. האמנתי שמי שנמצא ושב הביתה, הרווח הוא ברור.
עד אוקטובר 2018. עד יעל.
כל מאפייני קורבן מושלמת. יעל היתה בת ארבע עשרה, בת יחידה של קבלן נדל”ן וחבר כנסת עם קשרים עד ראש הממשלה. היא הלכה לאיבוד בטיול שנתי עם הכיתה ולא חזרה.
החיפושים היו הגדולים שידעתי המשפחה רכשה מסוקים עם מצלמות חום, פרסמה בעיתונות כתבות דומעות. כל בוקר הביאו אלינו אוכל חם מקייטרינג בעיר התחתית, והעיתונאים רדפו אחרי האבא, שעמד מול מצלמות עם עיניים נפוחות מדמעות ותחנן: “יעל, תחזרי רק הביתה. כל עולמי שייך לך.”
המתנדבים נכנסו ליער בחורף, בשלוליות, בלי שינה של שלושה ימים. מחפשים שוב ושוב, כל לעג’ כל גבעה.
ביום הרביעי, הובילה אותי אינטואיציה שלי למבנה נטוש של קק”ל, באזור בו כמעט ולא עוברים. הלכתי לבד אל הצריף הרטוב ההוא.
ואז מצאתי.
יעל ישבה בפינה, מכוסה במעיל ישן שחור. שפתיה היו כחולות והגוף שלה רעדתסמונת היפותרמיה חזקה. עמדתי בקשר להודיע.
אבל היא לחששה בקול שבקושי נשמע: “אל תתן להם לדעת. תגלה אותי, אני שורטת את הצוואר.” ביד שלה אחזה בחתיכת ברזל.
היסטריה של מתבגרות ראיתי; זה לא היה אותו הדבר. ניסיתי כל קול רגוע “יעל, אבא שלך דואג. כל המדינה מחפשת. הוא אוהב אותך.”
היא פרצה בצחוק מבעית. הרימה את השרוול ראיתי את גבה. צלקות ישנות, שטפי דם טריים, כוויות מסיגריות. הפנים שלה היו קפואות: “אמא מתה לפני חמש שנים. הוא מכה אותי כל יום. על מבט לא נכון, על כך שאני מזכירה את אמא, כי הוא חושב שמגיע לו הכול. הוא נועל אותי בשבועות במרתף. אם המשטרה תחזיר אותי הוא יקבל אותי, ישלם, ויהרוג אותי על הבושה שהבאתי. בבקשה. תן לי למות פה בשקט.”
עומד שם, חשוך בכל הגוף. הקשר צורח: “הכלב, סטטוס, מה יש לך? תשובה!”
ידעתי בדיוק מה החוק. צריך להזין נקודת ציון, להזמין משטרה ואמבולנס, לפתוח תיק על התעללות. אבל גם הכרתי את המציאות של ישראל 2018 את מי שאבא שלה באמת, כמה סודי קשריו, איך מפקד המשטרה המקומית כבר חיפה על חשדות כאלה בעבר. את יעל היו מחזירים לכלוב של זהב. אין לה באמת סיכוי.
באותו רגע הבנתי להציל את הילדה אפשר רק בנפילה אישית שלי. נגעתי בקשר.
“הכלב לקשר נדמה לי, ריק פה, אין כלום. ממשיך.” הורדתי לה את המעיל האדום, פתחתי תיק עזרה ראשונה, חתכתי לעצמי ביד ומרחתי דם על השרוול של המעיל.
“קדימה,” לחשתי לה. לקחתי אותה החוצה. תליתי את המעיל מאות מטרים במורד הוואדי, השארתי סימני החלקה על הגדה, והובלתי אותה בשבילי עקיפין שרק אני מכיר, עד הכביש לשם חיכתה לי רכב הפרטי.
עטפתי אותה בשק שינה, חיממתי עד המקסימום, והעברתי אותה לילה שלם בנסיעה עד דרום הארץ, לקיבוץ ותיק. חברה שלי לשעבר מנהלת שם מקלט חי”לי לנשים וילדות בסכנה. היא לא שאלה שאלות. הכניסה את יעל פנימה. לא אמרנו כלום רק חיבקה אותי.
חזרתי לצפון בבוקר, בוץ וכתמי דם עלי, כמו זומבי בשטח. חזרתי לשטח והובלתי את הצוותים לוואדי. הצבעתי לכולם על המעיל המדמם ולקוראים: “היא נפלה לסחף, הזרם חזק מדי, אין טעם לחפש. גופה כבר לא תימצא.”
המתנדבים בכו. כולם בכו. בכו שלא הצליחו, שלא הספיקו להגיע בזמן. ואני עמדתי, לקחתי הכל עלי, שיקרתי למשפחה שלי הפרתי כל כלל. הפכתי פושע.
האבא עשה מופע בתקשורת, המשטרה קברה בגדים ריקים בארון נרקיסים. סגרו את התיק “תאונה טרגית”.
עזבתי את היחידה אחרי חודש. לא הסתכלתי לעיניים של מתנדבים לא יכולתי לפקד יותר, לא יכולתי להיות הגיבור שבניתי אותו שנים.
החברים התרחקו, סיפרו ששקעתי, נשרפתי, השתכרתי. בא גבר אחר, המשיך את הדרך. כל החיים שהיו משמעותיים רק בלהציל אחרים נמחקו.
שמונה שנים. היום אני בן שישים. גר בדירה ישנה בקריית ים, עובד מוסכניק. אין שום מדליה, לא תעודות. מתנדבים מהעבר מחוק מהחיים שלי. אני בגף.
אבל לפני שבוע, במעטפה בלי כתובת חזרה, חיכתה לי תמונה בתיבה.
בתצלום: בחורה בריאה, חזקה, בת 22, עומדת בחצר מכללה לסיעוד בנוף הגליל. בעיניים מבט שלו לא עיניים מתות. מאחור: “אני חיה. אני עוזרת לאחרים. תודה שלא הצלת אותי לפי הספר.”
אנחנו רגילים לחשוב שטוב לב תמיד לבן, שותק, עם מדליה על החזה. אבל לפעמים, טוב אמיתי עולה לך הכל. פעם, כדי להציל נפש אחת, עליך להרוס את שלך. ואם הייתי חוזר לאותו לילה הייתי בוחר שוב באותו שקר. כי חיים של ילדה חשובים יותר מכל כבוד, כל שם טוב.
האם גם אתם הייתם מוכנים להקריב מוניטין, חברים וחיים כדי להציל מישהו מנורה ואכזריות שאין לה רחמים? איפה עובר הגבול שלכם חוק או מוסר?
