קוראים לי תמר גולן.
בשביל בעלי, נדב גולן, הייתי סתם אישה. שקטה, אמינה, בלי יותר מדי אקשן. כזו שאחרי השנים כבר מתייחסים אליה כאילו היא ערכת קפה על השיש: גישה נוחה, זמינה, אבל אף אחד לא מתלהב.
ומה שהוא אף פעם לא ידע: עוד הרבה לפני שהתחתנו, הייתי כבר הבעלים הבלעדית של “גן הים”, כפר נופש יוקרתי על הים התיכון, רבע שעה מהרצליה פיתוח. ירושה מסבתא שלי, סוד קטן ונשמר היטב, שלא הרגשתי צורך לשים על שלט.
רציתי דבר אחד פשוט: שיאהבו אותי בגלל מי שאני, לא כי יש לי יותר אפסים בחשבון הבנק ממה שמערכת הבנק שלהם מצליחה להציג.
המציאות, כמו ישראלי ממוצע במשרד הפנים, דאגה לתת לי סתירה שתעיר אותי.
יום שישי בבוקר, נדב מכריז על “פגישת עבודה חשובה”.
יש איזה כנס מנהלים, סתם שיעמום, לא משהו שווה.
אבל בעצם, הוא קבע חופשה מהסרטים עם המאהבת שלו עדי שרון.
רוצה קצת טוויסט? הנופש היה איפה? נכון מאוד אצלי, במתחם היוקרתי שלי.
אותו בוקר, ממש במקרה, גם אני נכחתי. קפיצה קטנה לראות שהכל רץ כמו שצריך. תמיד אהבתי להגיע בלי הודעה מוקדמת, עם בגדים פשוטים מכנסי פשתן, חולצה קצרה ונעלי שורש.
ואז אני רואה אותם.
נדב ועדי, מסתובבים יד ביד כאילו הם טודו בום. עדי, בבגד ים עם תווית שלא מזמינים מעלי אקספרס, משקפי שמש בגודל חוף הבונים, וההבעה הזו של “תעשו לי כבוד, אני פה הבוסית”.
פה פשוט מטורף, היא לחשה לו, כאילו אנחנו לא בארץ עם מחירים בשמיים. בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו?
נדב, כלב שמירה של הסטייל המקומי, גיחך.
אל תדאגי. השתמשתי בכרטיס של תמר. היא לא בודקת כלום. תמימה כזאת, שלא תאמיני.
פתאום נהיה חם אוגוסט בקרביים שלי.
הוא מממן את הרומן שלו עם הכרטיס שלי, במלון שלי!
הם פנו לקבלה. כשהם חלפו על פניי בגנים, עדי מסתכלת עליי בגובה של דוחק הבחירות.
סליחה! היא פונה אליי בפקודה שירות! תסחבי לי את המזוודה, היא כבדה.
אני לא זזה ורק בודקת אם יש לי מזל שלא נזכרתי להביא מגב כדי לצחצח לה גם את הרצפה.
עדי מתעצבנת.
נו, משהו איתה לא בסדר? נדב, תראה איזה צוות יש לכם פה
נדב מסתובב והוא נהיה לבן יותר מגרביים אחרי כביסה לא מוצלחת. מה שנשאר לו מהדיבור, נעלם עם ההלם מהרגע.
תמר?
עדי מקמטת גבה.
את מכיר אותה?
אני מחייכת בשלווה שדורה בירקנשטוק לא מכירה.
היי, נדב. נו, איך היה הכנס?
מה את עושה פה? הוא גמגם. את עוקבת אחרי?
עדי מתפוצצת מצחוק.
רגע… זאת אשתך? עכשיו אני מבינה למה היית צריך גיוון. נראית כאילו היא עובדת פה.
היא פונה לקבלה.
אני רוצה שתעיפו אותה. היא הורסת לי את הווייב. אני רוצה סוויטה יוקרתית. דחוף.
הקבלה בלחץ מסמנת לי בעיניים.
אני מחייכת לעצמי:
כמובן, גב׳. בבקשה תבואו איתנו לאזור ה-VIP.
עדי מאושרת כאילו קיבלה עוד קפה על חשבון הברון. שני מאבטחים הצטרפו, אני מדדה אחריהם מאחור.
עדי מרימה גבה:
הגיוני? לאן אנחנו הולכים?
עוברים דרך אזור תחזוקה, דלת פח, חניה של העובדים. עדי נעצרת כמו אוטובוס בקו 67.
זה רציני?
הגעת.
סליחה?! אני דורשת את המנהל!
ונכנס המנכ”ל חליפה כהה, ביטחון עצמי שיש רק לחבר הנהלה בבורסה.
הוא סוקר את כולם ופונה אליי.
בוקר טוב, גב׳ גולן.
גב׳ גולן היא הבעלים של גן הים. כל חשבונות המשויכים למר גולן נסגרו מיד.
עדי מחווירה כאילו הזמינה וולט וקיבלה חשבון מגן עדן. אני מורידה את המשקפיים.
עדי, אני לא עובדת פה. אני בעלת המקום.
אני פונה לנדב.
הטעות האמיתית היא לבגוד באשתך, עם הכסף שלה, במלון שהיא בנתה.
הוא קורס:
תמר, אני מתחנן…
לא.
אני מסתובבת לשניים מהאבטחה:
תגרשו אותם. חסימת כניסה קבועה.
בערב, לבד, מול הים התיכון עם כוס יין לבן מהגליל, אני צופה בשקיעה. לבד, אבל סוף סוף חופשייה. כמה שבועות אחר כך, פתחתי אירוע גאלה להשקת “נשים בגן הים”, פרויקט לנשים שרוצות להמציא את עצמן מחדש.
זה לא היה שברון לב, אלא התעוררות. לפעמים, צריך להיפרד מהגבר הלא נכון כדי להחזיר לעצמך את המקום שלך בעולם.
תשלחו לחברות… ידע זה כוח!
