בבית הספר שלי תמיד גררו אותי לכל מיני תחרויות מדעיות. יום אחד שלחו אותי לאולימפיאדה בכימיה. פירשתי את זה כמחמאה ליכולות המחשבתיות שלי. כשהודעתי על כך לאמא שלי כימאית שלמדה באוניברסיטה העברית ושבה לשם משפחתה לפני שנישאה לאבא שלי היא התנהגה בצורה הכי לא אופיינית לה: בדרך כלל היא צוחקת כמו גיבורת רומן של עגנון, הפעם היא כמעט שפכה את התה מההפתעה והתחילה לצחוק בקול. זה היה הפעם הראשונה והאחרונה שבה ראיתי את אמא שלי מתגלגלת מצחוק.
אחר כך שלחו אותי לאולימפיאדה בפיזיקה, ואז לעוד אחת, ועוד אחת. לאט לאט ירד לי האסימון: הנהלת בית הספר מנצלת את האולימפיאדות האלה פשוט כדי להוציא אותי מהכיתה, ולתת לשאר הילדים ללמוד בשקט.
לאולימפיאדה בביולוגיה כבר לא שלחו אותי לבד. הפעם הצמידו אליי את תומר קרני. גם הוא הצטיין בביולוגיה כמוני, הבין להבדיל בין צב ליחמור, ממרחק לא קטן. כשתלמידי בית הספר שמעו מי אמור לייצג אותם בתחרות בביולוגיה, המורה כמעט פתחה בשביתת רעב. “אבל הם יהיו יום שלם מחוץ לבית הספר,” ניסתה לשכנע אותה הסגנית. בסוף עברנו.
הכניסו את תומר ואותי לכיתה ענקית עם שישים ילדים זרים לי לחלוטין. קיבלנו כל אחד דף נייר ענק. בדיוק באותה שניה עמדה מאחורי הדוכן מפקחת אישה עם סיכה מזכוכית בגודל של קלף תליון שניסתה לעודד אותנו. היא דיברה גבוהה־גבוהה, טענה שאנחנו לא כאן במקרה ושצפויה לנו עתיד גדול, ואם נרמה עכשיו ונעתיק, כנראה נעמיס תפוזים בנמל אשדוד כל החיים, “לא שזה לא מקצוע מכובד”.
הבטתי מסביב, נגעתי בכתף של ילדה שישבה מימיני. היא הסמיקה, הורידה ריסים מסודרים ומודגשים. הכל מסביב התחילו לפתע לכתוב במהירות, מה שטרף את תומר:
לא הבנתי מה צריך לעשות. מה בעצם עושים?
הוא באמת חשב שהביאו אותנו לפה כדי להגיש לנו טרופית. אחרי שמבט מהיר בגיליון הבהיר לי שצריך למלא תשובות בחללים הריקים, הודעתי לתומר. המפקחת ביטלה אותי ביד רחבה, וביקשה להירגע.
ואיפה בודקים את התשובות? שאל אותי תומר.
המפקחת הסתכלה עלינו לאורך זמן, ושאלה כבדרך אגב מאיזה בית ספר אנחנו שני הבנים שחושבים מחוץ לקופסה. עניתי, “מתיכון רמת אביב מאתיים”. רשמה לעצמה, ולתומר.
אנחנו מתל ברוך, לא? התעקש תומר.
שתוק, יא כלומניק לחשתי.
הוא נעץ בי בעיטה, ופגע דווקא בפני הספסל שלפנינו. הילדה עם השיער הכתום הסתובבה, קבעה שאנחנו לא מסוכנים, והזכירה בנימוס לא להזיז לה את הכיסא.
מה הבעיה שלך? תומר לא נשאר חייב תני לשבת במנוחה.
המפקחת העירה לה עוד הערה, והיא התחילה לבכות. בניסיון לנחם אותה, דיברה המפקחת אליה כאמא לבת, שצריך לא לוותר ולעבוד קשה. זה באמת עבד, הילדה התנערה והמשיכה לכתוב.
אני התקשיתי לבחור בין מחשבותיי על קרל ליניאוס ובין להריץ מבטים לעבר הילדה עם הריסים המושלמים. אם הייתי חושב על שניהם בו זמנית, הייתי רואה מולי את קרל ליניאוס עם מסקרה וזה לא דימוי נעים.
כמה מיני דגים יש בירדן? שאל אותי תומר פתאום.
תשע מאות ושתים־עשרה עניתי.
בטח?
בדברים כאלה לא צוחקים.
על השאלה על ליניאוס עניתי בצורה שאפילו אברהם שלונסקי היה חותם עליה. אם לא יעמיקו מדי, יעבור.
“פנויה לסרט?” כתבתי בפתק, קיפלתי ושלחתי לילדה עם הריסים. התשובה חזרה מהר: “יש לי חבר.” תמיד הפליאה אותי היכולת של בנות לעולם לא להגיד “כן” בצורה פשוטה. הרי לא התכוונתי להרוס לה את היחסים, באמת. בסך הכל רציתי עוד ידידות. כבר היו לי שתי ידידות, חברות אחת של השנייה. הדבר היחיד שהיה מפריע זו ההוצאה החודשית לאבא שלי, שהתלונן על השקלים שאני דורש.
“יותר טוב ממנו?”, שלחתי. “כן”, היא כתבה. “אז למה הוא לא פה?” היא דווקא שתקה. הבנתי אותה.
לא החלפת בין הירדן לים התיכון? לחשה המפקחת לתומר בסיבוב נוסף, מחפשת אצלנו תשובות מאולתרות. אבל בשביל להחזיק עותק היה צריך קודם כל להבין על מה מדובר אצלנו לא היה מה למצוא.
תומר הזיע כמו ילד תוסס שצריך רופא, אבל זה היה המצב הרגיל שלו רק המפקחת עוד לא הכירה אותו.
מה היא רוצה, ים תיכון, ים סוף, אין פה שאלה כזאת בכלל דחף אותי ולחץ לי על כל הכיוונים.
“מי זה מי עם אורי זוהר?”, כתבתי ושלחתי. “לא!”, ענתה וציירה לי סמיילי מחייך עם צמות. חבל, כי הצמות משכו אותי אפילו יותר מהעיניים. אמוג’ים של היום כבר לא אותנטיים כמו פעם. כמעט נכנעתי לקסמן, אבל תומר לא הרפה.
שאלה רצינית אליך פתח בישירות איזה רמת קונפרמציה יש לחלבון קרטין בשיער? קרטין זו תשובה? מה זה, פרסי כתב פה? לסנאי יש שיער כתום?
אישרתי והוספתי:
בחורף הם דווקא עם שיער אפור.
תומר רשם: “כתום. בחורף אפור”. שילוב מושלם במערכת.
הילדה עם הנמשים לחשה לכיווני: “ספירלה אלפא”.
איפה? שאלתי.
ברמת הקונפורמציה, אלפא ספירלה הסבירה וחזרה לעיסוקיה.
הבטתי על אוזניה גם הן נחמדות. מיהרתי להתיק תשובה, תלשתי פתית נייר וכתבתי, “נפגש לסרט?”. חייב שמשהו יצליח!
“תבוא”, הופיע לפתע אצלי על השולחן.
ושוב פתאום בצד: “טוב, נבוא”.
פה נתקעתי במשבר זהות מה עושים כששתי בנות רוצות ממך יחס ספונטני?
הגעתי לשאלה: “איך נקרא הגור של קרנף?” מאוד קשה לענות על שאלות כאלה כשתוך כדי תובעים ממך שתי מערכות יחסים. קרנפון? קרנפינוק? גור? … תומרקרנף? מימין ריסים, מלפנים נמשים מבלבל. אז כתבתי: “הגור של הקרנף”.
עם הילדה עם הנמשים נשארתי עד החורף, עד ששיער הסנאים התחלף. ההיא עם הריסים, בכלל לא הופיעה לקולנוע. נשים!
בינתיים זכיתי מקום שני באולימפיאדה בביולוגיה, ודיפלומה קיבלתי רק אחרי חודשיים כל כך טרחו למצוא אותי. בתיכון רמת אביב מצאו רק תלמיד אחד עם שם המשפחה שלי, ואפילו הוא היה בכיתה א’, ובכה כששאלו אותו איך הגיע לאולימפיאדה. בסוף איתרו אותי.
הייתי היחיד מכל הצוות המדעי שידע לענות איך קוראים לגור של קרנף. מדענים בישראל עד היום עדיין לא החליטו זו בעיה. כך נכנסתי לעולם המדע ונהייתי בו בכיר. ואז התקלקלתי, כמו שאתם רואים.
אם למדתי משהו, זה שלפעמים רק בגלל שאתה לא משתלב במערכת, אתה מגלה דלת אחורית לעולם ותמיד כדאי לדעת לענות על שאלות מוזרות.
