יואב, אני עדיין חיה: סיפור של אהבה ותקווה על חוף הים
יואב, אני עדיין כאן. היא התקרבה לאט למים. תבטיח לי אל תקבור אותי לפני הזמן.
יואב, תסתכל איזה יופי! קראה בהתלהבות נעה, שעורה היה שזוף ועיניה נצצו מהתרגשות. פרשה ידיים כאילו חיבקה את הים האינסופי.
התלתלים הערמוניים שלה, שהשמש הבריקה בהם, התנדנדו ברוח החמה של אוגוסט. אמרתי לך שזה יהיה החודש הכי טוב שלנו!
אני עמדתי לצידה, על החול הלבן, מסדר את כובע הקש, ומחייך. במה שנראה כמו קלילות, הלב שלי התכווץ מדאגה. אי אפשר היה להפסיק לחשוב אולי זו ההזדמנות האחרונה להחזיר את האושר שנשחק.
כן, נעה, החודש הזה יהיה הכי טוב ניסיתי להישמע נינוח. את תמיד יודעת הכל.
אבל כובד הדברים של הרופא, מלפני חודשיים לא הרפה: “סרטן, שלב מתקדם, חודשיים שלושה”. אז באנו לכאן אל הים, כי נעה החליטה לחיות ולא לוותר.
בא לך להיכנס למים? חייכה ולקחה את ידי. אל תהיה עגמומי, יואב! תזכור איך בילדות היינו קופצים לנחל אצל סבתא? היית מפחד שהזרם ייקח לך את הבגד ים!
פרצתי בצחוק, ולרגע הדאגות נמסו. ככה נעה ידעה להחזיר אותי לחיים בכל פעם שהעצב היה שולט.
לא פחדתי, פשוט הייתי זהיר, צחקתי איתה. נו, בואי, ואם כריש יבוא תדעי שזה בגללך.
בצחוק של ילדים רצנו למים. נעה שיחקה בין הגלים, ואני צפיתי בה, עוצר נשימה. כל הלב שלי היה שלה. לאבד אותה לא היה אפשרי, אבל המחשבה הפחידה עד בעומק הנשמה.
“אהבה נותנת תקווה גם כשלזמן אין רחמים.”
הסיפור שלנו התחיל בכיתה י’ ביישוב קטן בשפלה. כולם הכירו את כולם. נעה הופיעה בבית הספר כמו מטאור חדשה, עם חיוך כובש, ותלתלים ארוכים, ממיסים כל לב סגור.
הם עברו מהעיר השכנה, והיא מיד הפכה למרכז העניינים. אני, יואב, טיפה מגושם ומלא ספרים, לא האמנתי שתחליף איתי מילה. אבל במסיבת סיום השנה אזרתי אומץ והצעתי לה ריקוד סלואו.
אתה קצת אחר, היא אמרה, מביטה ישר לעיניים. אתה לא מנסה להרשים.
ואת לא חוששת שאני אדרוך לך על הרגל? צחקתי. הצחוק שלה הדהד, ומאותו ערב נהיינו חברים קרובים.
אחרי התיכון נסעתי לירושלים ללימודי הנדסה, נעה הלכה לאוניברסיטת תל אביב לספרות עברית.
שלחנו זה לזה מכתבים ארוכים, ספרנו את הימים עד החופשות כדי להיפגש.
המרחק רק חיזק אותנו.
בגיל עשרים ושתיים, כמעט עם התואר ביד, התחתנו. החתונה הייתה צנועה במתנ”ס המקומי, עם בלוני הליום ולחמניות. ברקע התנגן עידן רייכל. היינו מאושרים, ולא היה אכפת לנו מכלום.
אבל החיים האמיתיים הגיעו דירה שכורה קטנטנה, עבודה מסביב לשעון, חלום לבית ולבית קפה. העייפות והקושי הביאו ריבים קטנים.
היינו רבים על כלום מי לא הדליק דוד, מי שכח לקנות חלב. פעם אחת, כועס במיוחד, חבטתי בדלת ויצאתי בצעקה:
אולי עדיף שניפרד?
נעה התיישבה על הספה, שקטה. ואז לחשה:
יואב, אני אוהבת אותך מידי בשביל לוותר. בוא ננסה אחרת.
קבענו יום בשבוע שמוקדש רק לנו בלי עבודה, בלי טלפון, בלי הפרעות. הסתובבנו בנחלת בנימין, שתינו קפה במרפסת, הזכרנו זיכרונות יפים. ככה האהבה בינינו חזרה לפרוח, כמו פרח אחרי הגשם.
חמש שנים אחרי, הצלחנו לקנות בית עם גינה ופתחתי עם נעה בית קפה קטן. ואז נולדו התאומות תהל ועלמה, שמילאו את הבית באור ושמחה. נעה הייתה אמא מדהימה אוהבת, סבלנית, מספרת אגדות כל ערב. חשבתי לעצמי: איזו זכות יש לי.
אבל השנים עברו. הבנות גדלו ועזבו ללימודים. הבית נעשה דומם יותר אז עבדנו אפילו קשה יותר. פתחנו סניף נוסף, עבדנו עד הלילה. ופתאום, באמצע יום עבודה, נעה החווירה והתמוטטה.
נעה! תתעוררי! ניסיתי לעורר אותה, עד שהאמבולנס הגיע. בבית החולים אמרו: תשישות. אבל נעה פטרה אותי: “סתם עייפות, יואב. יעבור.”
למחרת היא שוב התעלפה. הרופא הביט במסמכים, ומלמל: סרטן, לא ניתן לנתח, חודשיים.
בבית, נעה הייתה רגועה:
יואב, אל תזעיק את הבנות. אני לא רוצה שיראו אותי ככה. אני רוצה לנסוע לים. הנה ההזדמנות ננפוש, נשתה קוקטיילים, נרקוד מתחת לכוכבים. הגיע הרגע.
רציתי להתווכח, לא היה בכוחי. אם זה החלום האחרון שלה אני אממש אותו.
יואב, למה אתה שותק? קריאה שלה מהמים החזירה אותי. אני רואה שאתה לא פה!
אני איתך, חייכתי, מחביא דמעות, שוקע במים. נזכרתי איך ניצחת אותי אתמול בשש-בש.
תתרכז! צחקה, צחוקה גבר על קול הגלים. בערב נלך למסעדה עם מוזיקה חיה? בא לי לרקוד עד שיכאב לי.
בטוחה שאת יכולה? אולי עדיף לנוח? ניסיתי להרגיע; נעה שנאה תזכורות למחלה.
יואב, אני חיה ואני רוצה לחיות! אמרה בעיניים בוערות. תבטיח שלא תקבור אותי לפני הזמן. תבטיח.
מבטיח, לחשתי, וחיבקתי אותה בחום המים, כאילו הגורל עוטף אותנו.
הרגע ההוא: אהבה ואמונה משנות הכל, אפילו בגזֵרת הגורל.
החודש בים היה חלום טיולים על הטיילת, גלידה, ריקודים עד הלילה למוזיקה של תזמורת מקומית. נעה נראתה פורחת: חיונית, מאושרת. התחלתי לתהות אולי הרופאים טעו? אולי זה נס?
לילה אחד על מרפסת החדר, אמרה:
יואב, אני לא מפחדת. גם אם זה הסוף, אני מאושרת. יש לי אותך, את תהל ועלמה, והשקיעה הזו. הייתה לי חיים נפלאים.
אל תגידי ככה, הקול שלי רעד. עוד תרקדי בחתונת הנכדות שלנו.
היא חייכה ולחצה את ידי חזק.
כשחזרנו הביתה, נעה התעקשה להיבדק שוב. פחדתי מהתשובה.
הרופא בדק את הצילום, והרכין גבותיו: דבר כזה נדיר. אחרי בדיקות נוספות כמעט שלא נותר זכר לגידול. גופך לוחם אמיתי, נעה.
עמדתי שם, בין הרופא לנעה, לא מאמין. נעה בכתה אושר אמיתי. התחבקנו שם בחדר, הרופא יצא באדיבות.
יואב, זה הים, לחשה. האהבה שלנו הצילה אותי.
את הצלת אותי, עניתי. תמיד.
שבנו אל בית הקפה, אל החברים, אל תקווה חדשה. נעה עוד חודש קיבלה טיפול, והמחלה נסוגה. הבנות שמעו הכול ובאו הביתה מלאות צחוק. הבית התמלא חיים.
הבטתי עליה וחשבתי: “איזה עיוור הייתי כשהייתי צעיר.” נעה קלטה אותי, קרצה:
יואב, די להיות רציני. תכין את הלביבות המפורסמות שלך! שכחתי את הטעם שלהן.
הכנתי לנו, וישבנו במרפסת מול השקיעה, יחד.
ידענו כל עוד אנחנו יחד, שום סופה לא תפחיד אותנו.
הסיפור הזה סיפור של אהבה, תקווה וכוח הנפש, מזכיר שגם ברגעים הכי קשים יש אור ונס. נעה ואני הוכחנו אמונה ותמיכה יוצרים ניסים אמיתיים.
