יומן אישי, 20 ביוני, תל אביב
אתמול בערב קפצתי לשכן שלי, נועם ברגמן, לבקש מברגה. הוא פתח לי את הדלת כשהוא לבוש במכנסי פיגמה וחולצת טריקו:
תיכנס, רק עכשיו סיימתי לאכול.
נכנסתי. הדירה מסודרת, במטבח ריח של עוף בתנור. על השולחן לפטופ ושני כוסות יין אדום.
נועם בן חמישים ואחת. גרוש כבר שתים עשרה שנה, חי לבד ועובד מהנדס בחברת הייטק, משכורת די יפה בערך 14,000 ש”ח בחודש.
אני מכיר אותו חמש שנים, מאז שעברתי לכאן, ומעולם לא ראיתי אצלו אישה. אפילו לא אורחת.
הוא העביר לי את המברגה, מזג לנו גם ויסקי איכותי:
שב, כבר מזמן לא דיברנו כמו שצריך.
התיישבנו במטבח, מזגנו כוס.
שאלתי אותו:
נועם, אתה באמת טוב לך לבד? לא מתחשק לך להכיר מישהי?
הוא חייך מין חיוך עייף:
עידו, אני כבר תריסר שנים לבד. והאמת? זה הרבה יותר מדויק בשבילי.
למה?
הוא משך בכתפיו, מזג עוד קצת, והתיישב לאחור.
תקשיב לי, יש לי שש סיבות אמיתיות. שילמתי עליהן ביוקר.
*סיבה ראשונה פחד מהתמוטטות כלכלית אחרי גירושין*
נועם התחיל:
התגרשתי לפני שתים עשרה שנה, אחרי שמונה עשרה שנות נישואין ליניב (שם בדוי). יש לנו בת, היום בת עשרים ושמונה, גרה עם חבר ברמת גן.
הוא לגם מהוויסקי:
נסיבות הגירושין היא בגדה בי עם מישהו מהעבודה. פתחתי תיק ברבנות וגירשתי.
ומה קרה?
בית המשפט חילק את הדירה שווה בשווה. למרות שזה אני ששילמתי את רוב המשכנתה. בסוף מכרנו וחילקנו. קניתי את הדירת שני חדרים הזאת.
הוא הביט בי:
עידו, איבדתי חצי מהנכסים, למרות שהיא זאת שבגדה. וזה חוקי ורגיל בארץ. עבדתי והשקעתי, והיא יצאה מורווחת.
ככה החוק…
בדיוק. אתה מבין למה שאני אסתכן שוב? נניח ואפגוש מישהי חדשה. נעבור לגור יחד, אולי אפילו נחתום על חוזה ממון או משהו, ואז שוב פרידה. בשביל מה לי הסיבוב הזה?
הנהנתי. הוא המשיך.
*סיבה שנייה נשים לא תמיד מבינות או תומכות בחלומות של הגבר*
עידו, יש לי חלום ישן אני מת להחזיר לחיים קטנוע וינטאג, לשפץ ולהתגלגל בסופ”שים.
נשמע כיף.
כבר שנה שאני שם כסף בצד. עוד חצי שנה, קונה פיאגו עתיק. כשהייתי נשוי, כל חלום שלי נפסל. לדוג’, רציתי ללמוד גיטרה, קניתי, אפילו התחלתי קורס. יניב אמרה: “בשביל מה? בגילך? לא כולם צריכים להיות שלום חנוך…”. עזבתי. חלמתי לטייל בכינרת, בקיאק. “השתגעת? יש משכנתה, לא חופשים עכשיו”. הכל נתקע.
הוא הביט החוצה:
עכשיו? אני מחליט הכל לבד. בוחר לעשות, ולא מרגיש אידיוט.
*סיבה שלישית לכל אישה בארץ נראה שיש ציפיות מופרזות*
נועם המשיך:
לפני שלוש שנים בערך, ניסיתי אתרי היכרויות באינטרנט. כתבתי פרטים אמיתיים גיל, עבודה, עניין במוזיקה וכו.
איך היה?
דיברתי עם כמה, אחת בשם תמר, בת ארבעים ושש, מזכירה במשרד עורכי דין, מרוויחה בערך 5,000 ש”ח. רשמה לי: “אתה גבר איכותי, אבל אני רוצה מישהו שמרוויח מינימום 25,000 ש”ח בחודש”.
הוא צחק בכל פה:
כתבתי לה: “וכמה את מרוויחה?”. נעלבה, חסמה אותי מיד.
זה באמת נפוץ?
עידו, נשים רבות מחפשות ‘עסקת חבילה’ דירה, רכב, משכורת גבוהה. הן עצמן לא מביאות כמעט כלום, חוץ מקלישאות על אנרגיה נשית. פתטי. אני מרוויח סבבה, גר בדירה משלי, יש לי רכב וזה לא מספיק.
*סיבה רביעית לא באמת חסר לי סדר או אוכל חם בבית*
שאלתי אותו:
לא חסר לך שמישהו יבשל לדאוג לשיגרה?
נועם חייך:
תסתכל סביבך. הדירה נקייה, אני מכבסים לבד, מבשל כל יום כמעט. היום זו היתה עוף ברוטב עגבניות. רבע שעה הכל מוכן. מכונת הכביסה עושה הכל בשבילי.
הוא פתח את המקרר:
אני לא צריך עזרה בבית, בחיי. וחצי מהנשים בארץ אפילו לא יודעות לבשל, מעדיפות ‘וולט’ או אוכל קפוא.
יש כאלה שכן, לא?
נדיר. וגם, ברוב המקרים, זה דורש ממני לפרנס לגמרי. לא שווה את זה עבורי.
*סיבה חמישית פחד ממניפולציות ושקרים*
נועם מזג שוב לשנינו:
עידו, אחרי הגירושין יצאתי פעמיים עם נשים שונות. שתיהן שיקרו לי.
איך?
הראשונה, רויטל, אמרה שהיא גרושה. אחרי חודש גיליתי שהיא פשוט נשואה ומחפשת ריגוש צידי. השנייה, דפנה, אמרה שאין לה ילדים גיליתי אחרי זמן שיש לה שניים ופשוט לא גילתה.
זה מבאס…
נמאס לי. נשים קל להן להסתיר, לשקר הכול מותר מבחינתן. ואז הן מתפלאות למה אנחנו סקפטיים.
*סיבה שישית כל יוזמה שלי נוצרת אוטומטית לחשודה*
נועם התרווח בכיסא:
בשנה האחרונה פעם היחידה שפתחתי בשיחה היתה בצומת ספרים. ראיתי מישהי מדפדפת ברומן קלאסי, נראתה חביבה, סוף שנות הארבעים.
ומה?
פניתי אליה: “בוקר טוב, רוצה המלצה על סופר מעולה?”. היא הסתכלה עלי כאילו אני פושע, אמרה בנימוס לא נעים: “אסתדר לבד, תודה”, והסתובבה ללכת.
הוא חייך בעצב:
כל גבר ייזום שיחה מיד נתפס כמטרידן. תכתוב ליד אתה סטוקר. תזמין לקפה אתה מחפש טרמפיסטית על חשבונך.
לא כל הנשים ככה…
נכון, אבל הרוב. פשוט נגמר לי הכוח מהסלטות האלה. אם מישהי תרצה אותי שתיזום. אני כבר לא מתאמץ.
כשהלך הוויסקי, הוא אמר:
עידו, ממש לא כל הנשים רעות. יש טובות, אבל למצוא אחת זה כמו למצוא מחט בערמת שחת. והמחיר לטעות משכנתה, כסף, שקט נפשי.
הוא סיכם:
בגיל חמישים ואחת, עם עבודה טובה, דירה, רכב, תחביבים וחברים אני מבסוט לבד. אז למה להרוס הכל בשביל רומנטיקה שסביר שתיגמר בגירושין וחובות?
חזרתי הביתה, חשבתי כל הלילה.
אני בן ארבעים ותשע, נשוי עשרים ושלוש שנה. אצלנו טוב. אבל אם הייתי לבד? כנראה עושה כמוהו.
האם גבר צודק לחיות לבד רק מפחד לאבד כסף וחיים בגלל מערכת יחסים? או שאולי זה רק פחדנות?
האם באמת נשים לא מפרגנות לחלומות של גברים, או אולי הגברים פשוט לא בוחרים נכון?
והאם באמת כל יוזמה נחווית כאיום, או שזה רק תירוץ לא להיות פגיע?
לא יודע. אבל אני מבין את נועם יותר משהייתי רוצה.
