אמא שלי סוף סוף יצאה לפנסיה. זה כבר עבר כמה שנים. “נמאס לי,” היא אומרת, “הבריאות בשפל. עבודה מתישה, האנשים מסביב מעייפים, והגיל כבר עושה את שלו. רוצה לחיות בשביל עצמי, לא הזה כל הזמן.”
ובעצם, אף אחד במשפחה לא העז להתווכח איתה. אמא שלנו כזאת שכשאומרת משהו, גם הזמן עצמו מתעמעם ונמנע מלהיכנס לויכוחים מיותרים.
אז היא עברה לצימר שלה במושב, והתחילה לחיות את החיים החלומיים: מגדלת ורדים ופלפלים, שותה קפה הפוך על המרפסת עם סיגריה, לפעמים קפה עם טיפונת עראק, לפעמים ספר ביד. מסדרת פינות, נחה מהשנים בעבודה, נזכרת בהן קצת בבעתה ונאנחת בהקלה שהנכדים כבר בוגריםואף אחד לא יביא אותם אליה לכל הקיץ.
והכי חשוב הייתה מחלקת לנו, הבנים והנכדים, עצות בגדר אסטרטגיה של השרדות:
לפנסיה יוצאים רק כשכל הנכדים כבר אחרי הצבא או האוניברסיטה, תזכרו את זה. זה עקרון. אחרת, אתם תהיו הפנסיונרים שהם יישבו לכם על הצוואר. ולנינים? הנינים הם כאב ראש של הילדים שלכם, לא שלכם. תסיימו עם שלכםדי.
בגדול, בצימר שלה היא מצאה גן עדן קטן: חנות מכולת מקומית, שליחים שמביאים הכל עד הבית, אינטרנט לטיק-טוק ולפייסבוק, גינת וורדים מתחת לחלון, אוויר צח מהרי יהודה, שכנים שקטים חיים בלי לחץ.
אבל הזמן, בחסד, התחיל להימתח ולעשות שיעמום קטן. ואז, בחלום הלילה הזה, אמא שלי החליטה לשעשע את עצמה, והיא רצתה לשפוך בטון ולרצף חלק מהחצר הגדולה.
רצתה לשדרג את מקום החניהכי נראה לה שהוא “לא מכובד.” “אי אפשר להסתמך רק על הטבע,” היא הסבירה לי, “הטבע כבר נתן לנו אינטרנטאז מצאתי צוות מהאינטרנט. הכל פתיר.”
יום שישי בצהריים, הצוות מגיע: חמישה פועלים מכל קצוות הארץ, ומעליהם עומד הראשי נדב.
נדב בחור בגובה של דקל, והיא קראה לו “נדבה,” כאילו היה נער מושבניק. מתחילים בעבודה, ואז כמו בחלום עם היגיון משובש העסק מתחיל לקרטע. שני משאיות בטון עומדות, מחכות.
ונדב, נדב פתאום מתחיל להציף את החדר במילים:
פה זה עקום, שם לא מתאים, אי אפשר. חייבים להוסיף עוד אלפיים שקלים, אחרת אנחנו עוזבים עכשיו והולכים לחפש לקוחות אחרים.
אמא, היא מחייכת, ומנידה בראש, כאילו באמת מאמינה לכל שטות. “עשרת אלפים, אתה אומר? חמשת אלפים אולי יתאים?” היא אומרת ונותנת מבט מהול באירוניה.
ואז היא עוצרת ואומרת:
תשמע נדב, מה אתה אומר על התערבות?
התערבות? על מה? נדב קופץ על הרגליים עם עיניים מתלהבות.
בוא נתערב על אותם עשרה. אני מסדרת אתכם, שהעבודה נגמרת לא ביום שלם בשלוש שעות אתם אומרים תודה. אם אני מצליחה אתה משלם לי עשרת אלפים. אם לא אני, אני לך. מתאים?
אני, בחלום שלי, מתבוננת על נדב ולא מבינה למה הסכים. כנראה השחצנות בו מרקיעה שחקים.
נדב מתיישב עם כוס קפה קטן בכניסה, ממתין לסערה.
ואמא, לוקחת מגפי גומי, נכנסת לחצר, ובלי להבין פתאום היא נותנת לכל אחד תפקיד מדויק: איפה לשפוך, איפה להשטיח, איפה ליישר, ואיך לא לעמוד סתם בצל; למפעילי המשאית בטון היא מסבירה “שפיכה חכמה” לא סתם לשפוך, אלא לנהל מאסטריות בזמן אמת.
כמו קוסמת.
הדבר שנמרח אצלם ליום עבודה, נפתר בשעתיים וקצת. הכל ישר. מדויק. מושלם.
נדב בהתחלה חייך, אחר כך נבהל, ובסוף התחיל להזיע, כי התממש לו הסיוט וההתערבות מתייצבת על השולחן.
הוא בלע רוק, הפרצוף שלו התעוות, כאילו גילה פתאום שהחיים הם לא לפי כללי המשחק שהוא רגיל אליהם.
תגידי… גירד בראשו איך? איך זה קרה? זה לא הגיוני!
בטח שזה קורה אמא אומרת ומשילה אגל בטון מהכפפה אתה זוכר את המחלף על כביש 6? שלושה מפלסים, עיקולים שאי אפשר להבין.
בטח…
נהדר, אני בניתי את זה.
ופתאום נדב הבין.
חלומות לפעמים מראים שהסבתא עם התה והספר, שבחלום נהפכת לקוסמת בטון, הייתה שנים בעולם שבו רק מי שיש לו לב של בטון ואומץ של צבר נשאר.
ומה שבטוח: עם אמא מהסוג הזה התערבות שווה פי מאה מהכסף.
