ארז נכנס למטבח כאילו זה עתה בעצמו חתם על הסכם שלום בין שתי גלקסיות עוינות, כשבפועל הביא רק חלה ושקית חלב. ההליכה שלו הפכה כבדת-משמעות, גמלונית משהו. מאז שמונה בשבוע שעבר ל”ממלא מקום סגן ראש מדור”, בעלי ארז הפסיק ללכת התחיל לפסוע בשחצנות.
נעה, אמר, בוחן את הדג הצלוי שהכנתי בארוחת ערב, בעיניים של משגיח כשרות.
אני עייף היום. קיבלתי החלטות אסטרטגיות בעבודה. אז בואי נסכם: בבית שקט והסכמה מלאה. אני לא רוצה ויכוחים, רק שתסכימי איתי. המוח שלי דורש מנוחה מהתנגדות.
קפאתי עם המזלג ביד. זה היה נועז, אפילו מקורי. בהתחשב שהדירה שייכת לי, והמשכורת שלי כאנליסטית פיננסית מסוגלת להעלים את המילה “אינפלציה”, ההצהרה שלו נשמעה כמו דג זהב שמבקש מחתול מרחב פרטי באקווריום.
אתה בעצם רוצה שאהיה ההד שלך? שאלתי, מרגישה בתוכי את אותו נמר עדין שמפחיד את חמותי ובעבודה מכתיר אותי למנהיגת צוות.
אני רוצה שתכירי בסמכות שלי, הצהיר ארז, מיישר את העניבה שלבש דווקא לארוחת הערב. גבר הוא וקטור. אישה היא הסביבה. אל תעיוותי לי את הוקטור, נעה.
הסתכלתי עליו בעיניים. היה לו מבט כמו של אנשים שחוצים את איילון ברגל שכנוע פנימי טהור, כמעט הזוי.
טוב מאוד, מאמי, חייכתי, חותכת עוד חתיכת דג. אין ויכוחים. רק הסכמה.
ומאותו רגע התחלתי במשחק האהוב עליי “היזהר במשאלותיך, הן נוטות להתגשם בדיוק כפי שביקשת”.
המופע הראשון היה בשבת. ארז התכונן ל”יום גיבוש” של החברה מה שהוא כינה “פסגת מנהיגים” ואני קראתי “נסיעת בשר בחורשה לרואי חשבון”.
הוא הסתובב מול המראה במכנסיים קנויות חדשות, שנראו בעיניו מודרניות, בצבע חרדל, אבל ישבו עליו כמו בגד שהוזמן לגמל שלמה. באזור הירכיים הסתובבה רוח, והשוקיים שלו נראו כאילו קלעו לניילון.
איך זה נראה? חזהו מתוח. ייצוגי? זה מקרין הנהגה?
בדר”כ הייתי מעירה ברמיזה עדינה, שעם המכנסיים האלו הוא נדמה יותר לליצן בבני עקיבא. אבל נשבעתי לא להתווכח.
ללא ספק, ארז, אמרתי בעודי קוראת. הכי מנהיג שיש. כולם יבינו מי כאן האלפא. הצבע והגזרה שלך משדרים עוצמה.
ארז זרח.
את רואה! פעם היית מתעקשת שאוריד את מתפתחת, נעה!
הוא הלך כולו גווה, וחזר בערב עצבני, לחוץ ולבוש בג’ינס של החבר שלו. במבחן חבל ההתמדה, המכנסיים התפוצצו בתפר עם רעש גרנדיוזי.
למה לא אמרת שהם לוחצים לי ב אזורים הרגישים?! צעק, זורק פגרי חרדל לפינה.
מותק, הרי אמרת שהם מבליטים לך סטטוס. סטטוס שלך כנראה גדול מהבד.
הדרמה האמיתית התחילה כשהגד-הרעם הגיעה: רבקה, אמו של הווקטור. התייצבה לבדוק סדרי בית, וארז, נישא בגל הצייתנות שלי, השתולל.
ישבנו סביב שולחן. רבקה, תסרוקת קשת כלבים, מבט תובע בוחנת את הסלון שלי.
נעה’לה, הווילון שלך קודר, פוסקת, בולעת פשטידה. ועל המדף יש אבק. אם יש לך מנהגי בית טובים, אבק לא שורד. ארז חייב חמימות. זה פה כמו מסעדה בתחנה מרכזית.
ארז הצטרף מיד:
צודקת, נעה. את עובדת יותר מדי, הבית מוזנח. אולי תעברי לחצי משרה? המסכורת שלי הבכירה מספיקה.
גדול. תוספת השכר שלו מכסה בקושי נסיעות וכריך. אבל, נדרתי לא להתווכח.
אתם צודקים, רבקה וארז, אמרתי עניינית. אני מתמקדת מדי בקריירה. הווילון זה חלון לנשמה של האישה.
יפה! מחאה כפיים החמות. התבגרת בשנה תוך דקה.
לכן, המשכתי, פיטרתי את המנקה.
שתיקה נפלה. רבקה הפסיקה ללעוס.
איזו מנקה? כיווץ ארז גבותיו.
את העובדת שבאה פעמיים בשבוע ומצחצחת, כי הרי צריך לחסוך, לדבוק בסטטוס שלך כמנהל חסכן, וגם אמא אומרת שהיופי בידי האישה. אני מסכימה. מאוחר יותר אנקה לבד, בסופי שבוע.
ומה באמצע השבוע? שאל ארז בזהירות.
באמצע השבוע, מתוק, נבלה בחיק האנטרופיה. אין סיבה שאתעייף אחרי העבודה.
שבועיים של ריאליזם ביתי הפכו גיהינום. חזרתי, חייכתי ושקעתי לקריאה. כלים נערמו. אביב של אבק כיסה מדפים. חולצותיו של ארז נראו כמו פיתות עייפות.
נעה, אין לי חולצות נקיות! יילל בבוקר שלישי.
אני יודעת. אבל מלבד לבחור וילון, כמו שהמליצה אמא, התרוקנתי מכוחות לגיהוץ. אתה מנהל, לך תעשה מִיקוּר גיהוץ לעצמך.
תאב את הברזל, נשרף לעצמו חור בשרוול, ויצא לעבודה בסוודר כאילו נלחם במערכת ופסיד.
השיא הגיע כשארז החליט לערוך “ארוחת עסקים” אצלנו. היה אמור להגיע בכבודו ובעצמו אורי לוי, ראש המדור, והנה רגע הזדמנות.
נעה, זה המומנטום שלי, חרד במטבח. חייבים להראות שיש לי גב חזק, שאני ראש הבית. הערב סעודה עשירה ומסורתית. בלי הסושי שלך. גברים אוהבים בשר. ו בבקשה אל תתערבי בשיחות גברים. רק תחייכי ותהיי שקטה.
כמובן, עניתי בעיניים מתמסרות. עשיר, מסורתי, שקט.
וגם שמלה נשית.
כה רצית, יקירי.
בערב טרחתי על מופע אמנות מודרנית: חלוק פרחוני עם תחרה, מתנה מ”רבקה”, פאה מתנפנפת בין סלי קן למגדל עזריאלי.
על השולחן רגל כבשה עצומה בתנור שנראית כאילו מתה מסוכרת; הר, תפוחי אדמה; ג’לי מד בשר שפחד לזוז. ובלי סכו”ם נוצץ. “מסורתי”, כפיך ביקש.
האורחים באו. אורי לוי בהה על חלוקי ונשאר מנומס. ארז נעלם בתוך צבעי הקיר.
שבו, מכובדים! שרתי כאילו אני שדכנית טבריינית.
החל האוכל. ארז ניסה לספר על “אופטימיזציה של שעות מיקוד”, בשל עברית משוכללת. אורי לוי קטע:
סלח לי, ארז. אתה יודע שפתרון כזה יפיל את ההסכם עם ההודים? נעה, דעתך? שמענו שאת נחשבת בגובה העיניים בבנק “כלכלה יהודית”.
הרגע האמת. עיניו של ארז מצטעפות: “אל תעזי לדבר”.
חייכתי והבטתי בעיניו.
אוי אוי, אורי לוי, מה פתאום! ניפפתי צמידי חנוכה. אצלנו בבית, המוח שייך כולו לארז. הוא הווקטור! אני רק העיצוב. אני מרתיחה תפודים ושומעת הוראות. מה לי ולהסכמים? בעלי אמר שאשה חושבת העור שלה מתקמט.
אורי משנק, קולגות מחליפים מבטים.
ארז מחוויר, טיפה מזיעה לו על המצח.
לא, זה נכון, המשכתי בהתלהבות. ארז מסביר שמדובר במיליונים. אצלו המונח “אקזיט אקסל בענן” מהפכני. נכון, ארז? ספר לאורי!
” אקזיט אקסל בענן” הוא כישלונו הגדול שהפך לבדיחת המשרד, אבל בבית התפאר.
ארז? הסיר אורי משקפיים והביט בו כמו שמסתכלים על גמל במצדה. אתה באמת הצעת את זה?
אני זו הייתה הגיג גמגם. נעה לא הבינה נכון
איך לא? הרי שעה שכנעת אותי שכולם שמרנים ואתה מהפכן. הסכמתי, לא התווכחתי!
כף המרק נטתה, קטשופ זלג אל מכנסיו כפס של דם על סיפון טיטאניק.
הם הלכו תוך עשרים דקות. אורי לוי נפרד בלחיצה ואמר:
נעה ישראלי, אם את מתעייפת מתפודים, אצלנו יש תקן סגן אסטרטגיה. יש בך כישרון לשים דברים במקום.
ארז רעד. נאנק:
את חיסלת אותי! עשית לי אמבוש! הוצאת אותי כסיל!
אני? נדהמתי, משילה את החלוק המצועצע. ארז, כל הערב דבקתי בהוראותיך. רקע. אם האידיוטיה בולטת ברקע כנראה לא הרקע הבעיה.
עמד לצעוק, הנפתי יד.
עכשיו, מתוק, תקשיב. ואל תתווכח מוחי עייף מן הקשקוש שלך. בגדים שלך בקצה המדרגות. הווקטור שלך עכשיו פונה לדירה של רבקה בבית הכרם. שם הווילון אולי שמח, ואיש לא חולק עליך.
את לא תעזי. אני הגבר!
היית גבר עד שחשבת שאתה מלך. כשהכתר עמד על הדירה שלי, שכחת כיסא המלכות בבעלותי.
צפיתי מהחלון כשהעמיס את המזוודה למונית. לא היה בי צער. הרגשתי קלילה. בדירה היה ריח חופש ואולי קצת טלה בתנור קל לאוורר.
תזכרי, ילדה: אל תתווכחי עם גבר שמכיר את עצמו יותר מידי. פשוט זוזי ותני לו לדהור, ראש בראש, לעולם האמיתי. הצליל של כתר נופל מוזיקה לנשים.
