נשארה רק אחת

נשארה לבד

השמש כבר שוקעת בחוץ, ואמא עדיין לא חזרה. יעל, שמסובבת את גלגלי כיסא הגלגלים שלה, ניגשת לשולחן, לוקחת את הטלפון ומחייגת לאמא.
“המנוי אינו זמין או מחוץ לתחום הקליטה”, נשמע קול זר מהטלפון.
יעל מביטה בטלפון במבוכה, ואז כזוכרת שנותרו בו רק כמה שקלים, מכבה אותו.
אמא הלכה למכולת ועדיין לא חזרה. דבר כזה אף פעם לא קרה, היא אף פעם לא נעדרה הרבה זמן הרי יעל היא ילדה עם מוגבלות ולא יכולה ללכת, וכל תנועותיה על כיסא גלגלים. חוץ מאמא, אין לאף אחד משפחה אחרת.
יעל כבר בת שבע, והיא לא מפחדת להישאר לבד בבית, אבל אמא תמיד מסבירה לה לאן היא הולכת ומתי תחזור. יעל לא מצליחה להבין מה קרה:
“היום אמא הלכה לסופר שבשכונה הסמוכה, שם יותר זול. בדרך כלל הולכות לשם יחד. המקום אמנם נחשב רחוק, אבל אפשר תוך שעה ללכת ולחזור” היא מביטה בשעון. “עברו כבר ארבע שעות. אני רעבה”.
היא מגלגלת את כיסאה למטבח. מרתיחה מים, מוציאה מהפריזר קציצה, אוכלת, שותה תה.
אמא עדיין לא שבה. היא לא עומדת בזה ולוקחת שוב את הטלפון:
“המנוי אינו זמין או מחוץ לתחום הקליטה”, מחזיר קול האוטומט.
יעל מתגלה למיטה שלה, מכניסה את הטלפון מתחת לכרית. גם את האור היא משאירה דולק, כי בלעדיה כל כך מפחיד.
היא שוכבת הרבה זמן, אבל בסוף נרדמת.

***

יעל מתעוררת כשהשמש מאירה את החדר. המיטה של אמא מסודרת.
“אמא!” היא קוראת לעבר המסדרון.
שקט מוחלט. היא מנסה שוב את הטלפון, ושוב אותה תשובה מתכתית זרה.
הפחד ממלא אותה, והיא פורצת בבכי.

***

איתן חוזר מקפה השכונתי. שם, כל בוקר, מקבלים לחמניות טריות. כל בוקר שלו ושל אמו מתחיל כך היא מכינה ארוחת בוקר, והוא יוצא להביא לחמניות.
איתן כבר בן שלושים, אך עדיין רווק. נשים כמעט לא שמות לב אליו הוא לא יפה, רזה מדי וחלש. מגיל קטן רדפו אותו מחלות. לטיפולים יקרים לא היה כסף, כי אמא שלו גידלה אותו לבד. לאחרונה, הרופאים הודיעו לו שאין לו סיכוי להקים משפחה כי לא יוכל להביא ילדים. איתן כבר השלים עם הרעיון שלעולם לא יתחתן.
בעשב מציץ טלפון ישן ומנופץ. טלפונים ומחשבים הם גם התחביב וגם המקצוע שלו הוא מתכנת ובלוגר. הטלפונים שלו, כמובן מהחדישים ביותר, אבל מסקרנות מקצועית הוא מרים את המכשיר המרוסק. כנראה דרסה אותו מכונית.
“אולי קרה משהו?” חושב לעצמו, ומכניס את הטלפון לכיס. “אבדוק בבית”.

***

לאחר ארוחת הבוקר, הוא מוציא את כרטיס ה-SIM מהמכשיר שמצא, ומכניס לאחד הטלפונים שלו. רוב המספרים בזיכרון שייכים לביטוח לאומי, קופת חולים וכדומה, אבל הראשון שמור כ”בת”.
הוא מהסס ואז מחייג:
אמא! נשמע קול ילדותי מלא שמחה.
אני לא אמא, אומר איתן במבוכה.
אז איפה אמא?
אני לא יודע. מצאתי את הטלפון הזה, החלפתי כרטיס וחייגתי.
אמא שלי נעלמה, נשמע בכי. אתמול הלכה לקנות מצרכים ולא חזרה.
איפה אבא או סבא-סבתא?
אין לי לא אבא ולא סבתא. רק אמא.
איך קוראים לך?
יעל.
לי קוראים איתן. יעל, תצאי מהדירה ותספרי לשכנים שנשארת לבד.
אני לא יכולה, הרגליים שלי לא עובדות. ובדירה ליד לא גרים בכלל.
איך זה לא עובדות? איתן נבהל.
ככה נולדתי. אמא אומרת שצריך לאסוף כסף לניתוח.
איך את מתניידת?
עם כיסא גלגלים.
יעל, את יודעת את הכתובת שלך?
כן. רחוב בר אילן 7, דירה 18.
אני מגיע אלייך, נמצא את אמא שלך.
הוא מנתק.

נעמי, אמו של איתן, נכנסת לחדר:
איתן, קרה משהו?
אמא, מצאתי טלפון מרוסק. חילצתי את ה-SIM וחייגתי. בקצרה, יש ילדה קטנה לבד בבית, עם מוגבלות, ואין לה משפחה. לקחתי ממנה כתובת. אני נוסע לבדוק.
אני באה איתך, היא קובעת ומתחילה להתארגן.
נעמי גידלה בעצמה את איתן החולה, היא יודעת מה זה לגדל ילד לבד. עכשיו היא בפנסיה, אבל הבן שלה משתכר היטב.
הם מזמינים מונית ויוצאים לדרך כדי לעזור לילדה.

***

הם מצלצלים באינטרקום.
מי זה? נשמע קול עצוב של ילדה.
יעל, זה איתן.
תיכנסו!
הם פותחים את הדלת של הבניין. הדלת לדירה כבר פתוחה.
ילדה דקה על כיסא גלגלים מסתכלת עליהם בעיניה העצובות:
תמצאו את אמא שלי?
איך קוראים לאמא שלך? איתן שואל מיד.
תמר.
ושם משפחה?
לוי.
רגע, איתן! אמא שלו עוצרת אותו ושואלת את הילדה: יעל, את רעבה?
כן. אתמול אכלתי את הקציצה האחרונה שהייתה לי.
איתן, רוץ למכולת שלנו, תקנה כל מה שאנחנו קונים.
הבנתי! יוצא במהירות מהדירה.

***

כשחוזר, אמו כבר הספיקה להכין משהו לאכול. הם פורסים את הקניות, עורכים שולחן.
לאחר הארוחה איתן מתפנה לחפש את אמה של הילדה.
הוא פותח את אתר החדשות המקומי ומתחיל לעבור על אירועי אתמול.
“הולכת רגל נפגעה מרכב ברחוב גבעון, פונתה במצב קשה לבית החולים”.
הוא מרים טלפון ומתקשר לבית החולים. באחת השיחות עונים:
כן, אתמול הגיע אלינו פצועה מהרחוב הזה. מצבה קשה, עדיין לא התעוררה.
מה השם שלה?
לא היו לה תעודות או טלפון. אתה קרוב משפחה?
כרגע לא יודע…
תגיע אלינו…
מכיר את הכתובת. מגיע עכשיו.
הוא מכבה את הטלפון, ניגש ליעל:
יש לך תמונה של אמא שלך?
כן, היא מתקרבת לשידה ומוציאה אלבום. הנה אנחנו יחד.
איזה אמא יפה יש לך!
איתן מוציא טלפון ומצלם את התמונה, מחייך אל הילדה:
אני הולך, לחפש את אמא שלך.

***

תמר פוקחת עיניים. תקרה לבנה. בהדרגה חוזר לה הזיכרון, רואה מכונית דוהרת…
היא מנסה לזוז, והכאב ממלא את כל גופה. אחות מתקרבת, שואלת:
את ערה?
פתאום מבטה של תמר מתמלא חרדה:
כמה זמן אני כאן?
יומיים.
יש לי ילדה לבד בבית…
תמר, תירגעי! האחות מניחה יד בעדינות על ליבה. אתמול הגיע גבר צעיר וביקש להשאיר לך טלפון. אמר שמכונית דרסה אותך.
אני רוצה להתקשר
עכשיו! היא לוחצת על המחוון “בת”, מקרבת את המכשיר לאוזן.
אמא!
יעלי, מתוקה שלי, מה שלומך?
טוב! איתי סבתא נעמי ודוד איתן באים לבקר.
מי זה דוד איתן?
אל תדאגי, גברת נשמע קול הרופא אחרת אקח ממך את הטלפון. תני לי לבדוק אותך!
יעל, אתקשר שוב, קוראת תמר ומנתקת.
הרופא בודק. האחות מיד מחברת אינפוזיה.
אחרי שהרופא יוצא, האחות לוקחת את הטלפון לעצמה.
אפשר לדבר עם הבת שלי עוד רגע? תמר לוחשת בשקט.
הרופא אסר עלייך להתרגש, אך בכל זאת מחייגת.
יעלי…
תמר, שמי נעמי, נשמע קול אשה זר. תקשיבי לי. הבן שלי מצא את הפלאפון שלך. לפי ה-SIM איתר את הבת ואותך. אני אשה בפנסיה. בזמן שאת בבית חולים, אדאג לילדה שלך. אל תדאגי! הנה אני מעבירה ליעל.
אמא, אל תתרגשי ותבריאי מהר! נשמע קולה של יעל.
תישמעי לסבתא נעמי, טוב?
מתוקה, תכבי את המכשיר! נשמעת האחות.

***

למחרת תמר מועברת למחלקה. בערב, בשעת ביקורים, מדווחת האחות:
לוי, יש לך אורח.
להפתעתה נכנס איתן, די רזה ומעט מוזנח:
שלום, תמר, אני איתן, הוא מחייך. באתי לבקר אותך. לא אכפת לך שפניתי ישר בלשון זכר?
לא.
הוא מניח שקית ענקית על השידה:
כאן אמא שלי ארזה בשבילך.
אני בכלל לא יודעת מי אתם, היא אומרת במבוכה.
מצאתי את הטלפון המרוסק שלך. ה-SIM היה שלם. התקשרתי לבת שלך. אחר כך איתרתי את שניכם.
מה שלום יעל שלי?
רגע.
הוא אוסף מהשידה את הטלפון, מסדר אותו ומושיט לה.
תמר מביטה במסך ורואה את יעל.
אמא! היא קוראת. כואב לך?
לא, מתוקה, הכאב כבר עבר. מה שלומך?
סבתא נעמי באה אליי.
תמר חושפת דמעות משמחה. איתן ממתין בסבלנות. כשהשיחה נגמרת, תמר נאנחת:
אני חבה לכם הכול.
די, תמר! הוא מחייך וחייבים לעבור לדבר בלשון “אתה”!
תודה, איתן!
עכשיו אראה לך איך משתמשים בטלפון הזה.

***

שבועיים חולפים.
האדם שפגע בתמר מגיע לבית החולים עם עורך-דין ומביא לה 200,000 ש”ח פיצוי.
למחרת היא משוחררת. איתן מגיע לאסוף אותה ולוקח אותה הביתה.
אמא! קוראת יעל באושר.
נראה שאם רק תעשה עוד צעד, תצא מהכיסא. תמר מתיישבת לידה, מחבקת אותה ובוכה מאושר.
אחר כך פונה לנעמי:
נעמי, תודה רבה על הכול!
עזבי, תמר. יעל היא כמו נכדה בשבילי.
נעמי, הנה הפיצוי היא מוציאה כסף מהתיק. קחי, זה המעט שאוכל להודות.
אל תעשי שטויות, עונה נעמי בתקיפות. אנחנו לא צריכים את זה, אבל לך יש ילדה לרפא. איתן כבר סידר קליניקה מתאימה.
אמא! קוראת יעל בשמחה דודי איתן אמר שניסע לבית החולים ויעשו לי ניתוח, שאוכל ללכת!

***

שבועיים תמר עם יעל בקליניקה. עשו ניתוח, התקינו קיבועים, ובעוד שלושה חודשים צריך שוב לחזור לניתוח, ואחר כך שוב כל שנה. הבטיחו שאחרי שלוש שנים יעל תלך.
כרגע היא עדיין בכיסא, אבל יש תקווה.
אבל הגורל שוב בודק את כל הארבעה נעמי חולה קשות ומאושפזת.
שלושה לילות תמר נשארת לידה, חוזרת רק להכין אוכל ולישון קצת. בלילות איתן נשאר עם יעל.
ביום הרביעי נעמי מתאוששת, מתבוננת בתמר ואומרת בשקט:
תמר, אולי לא נשאר לי זמן רב, תתחתני עם איתן, הוא בן-אדם אמין. תגדלו יחד את יעל.
נעמי, את בטוחה שהוא ירצה?
בטוחה, אל תדאגי, נעמי מחייכת.

***

אשה מבוגרת מחזיקה ילדה גבוהה, תיק על הגב וזר פרחים. מי שלא מכיר, יכול לחשוב שזו כיתה א’.
אבל יעל עולה לכתה ד’, עד כה למדה בבית. שלוש שנים סיימה בממוצע ציונים גבוה. ועכשיו היא הולכת לבית הספר, על הרגליים שלה.
סבתא, קצת פחד…
יעל, בת עשר את כבר! תראי, הנה אבא ואמא!
מתוקה, למה את עצובה? שואלתה תמר.
מפחדת מהכיתה, מנענעת נעמי בראשה.
תני יד! איתן מושיט לה ידו. קדימה!
איתך, אבא, לא מפחדת כלל, מחייכת יעל.
וכך, יחד, כל המשפחה צועדת לבית הספר יעל מאושרת, ולצידה סבתא, אמא ואבא מאחוריה מאושרים לא פחות.