המזוודה האבודה
המזוודה שקלה אחרת מהרגיל.
נטע הרגישה בכך כבר ליד המסוע. המשקל המוכר – שניים-עשר קילוגרם – הפך פתאום למשהו אחר: כבד, דחוס, עם מרכז כובד שזז. אבל הקליפה האפורה נראתה זהה: פלסטיק, ארבעה גלגלים, שריטה בפינה השמאלית. היא הרימה את הידית והלכה החוצה.
שדה התעופה בן גוריון הריח קפה ורצפה רטובה. מאחורי החלון יורד גשם ירושלמי של מרץ, לא חופשי בכלל, ונטע חשבה שכנס שיקום חצרות בערים זו אמנם סיבה טובה לטוס מחיפה לתל אביב אבל לא מספיק טובה בשביל לשמוח.
היא הייתה בת שלושים ואחת. עובדת מחקר צעירה במכון למחקר ותכנון עירוני, דירת חדר שכורה עשרים ושמונה מטרים, ספרים בערימות לאורך הקיר. אמא שלה בפתח תקווה מתקשרת בראשון ושואלת תמיד: “נו? יש משהו חדש?” ונטע שוב עונה: “אמא, אני עסוקה בעבודה”. כאילו זה עונה על הכול.
הנסיעה במונית למלון לקחה עשרים דקות. הנהג שאל, “מה, חופש?” נטע אמרה, “עבודה.” הוא הנהן, כמו שציפה בדיוק לתשובה כזו.
החדר היה קטן אך נקי, עם חלון לרצועה אפורה של ים. על אדן החלון גבעול פלסטיק גראניום שמעולם לא הייתה גראניום. נטע הניחה את המזוודה על המיטה, פתחה את הרוכסן.
והשתתקה.
בפנים היו בגדי גבר.
סוודר ירוק כהה, ארוג רחב, עם ריח של עשבים, לא בושם. מידה גדולה משלה פי אחד וחצי. ג’ינס. סניקרס בשקית, מידה ארבעים ושלוש. מטען של טלפון שאין לה. שקית עם זרעים כתובת בעברית, משהו בוטני. ויומן עבה, עטוף עור, רצועה אלסטית עייפה.
זו לא הייתה המזוודה שלי. נטע נפלה על קצה המיטה ובהתה בדברים הזרים. קופסה אפורה, ארבעה גלגלים, שריטה בדיוק באותה פינה. אבל מזוודה לא שלה. מישהו בשדה לקח את הדברים שלה ספרים, שמלה להרצאה, מחשב עם מצגת, תמונת אמא ממוסגרת. והיא אספה את שלו.
חמש דקות ישבה בלי יכולת להחליט מה לעשות. אחר כך התקשרה לשדה. המשיבון הציע להמתין. אחת-עשרה דקות חיכתה, לבסוף ענו. נציגת השירות רשמה פרטי טיסה, מספר מדבקה, ביקשה להמתין. יחזרו אלייך. בטוח יחזרו.
נטע הניחה את הטלפון ובהתה שוב במזוודה הפתוחה. היומן היה למעלה, כמו הונח אחרון. העור שחוק, הרצועה רפה.
היא ידעה שאסור. לשוטט בחיים של אחרים, להאזין ללא רשות, להציץ לחלונות זרים. אבל… נטע הסתובבה בחדר עם כוס מים, שבה והתקרבה אל היומן.
הכתף השמאלית שלה, שנשמטה מקבע, כמו נמשכה מייד קדימה. כריות אצבעות צרובות ממסך המחשב נגעו בכריכה. העור היה רך, חמים.
היא פתחה את היומן.
***
הכתב היה שונה. אותיות נוטות שמאלה, עגולות, עם זנבות ארוכים ל”ך” ול”ן”. כתב כזה שייך למי שמדבר לאט.
הראשונה נפתחה בלי תאריך.
“ירושלים. עליתי בבוקר ברגל לגבעת התחמושת. העיר למטה כמו גן ענק, שאיש שכח לגזום. עצים ודקלים משתעממים בין הבטון, שיחים מחפשים מרפסת לעלות אליה. ציירתי אקליפטוס גדול מול השער. הגזע שלו מפה של ארץ רחוקה: כתמים בהירים, איים כהים. שלוש שעות ברוח עד שקפאתי”.
נטע דפדפה.
“תל אביב. ציירתי עץ שקמה בגינה בפלורנטין. לא הרבה השקמה זה בונסאי. אבל השורשים שלו כאילו מנסים לברוח מהעציץ. עץ רציני במידות ילדוּת. אולי כמוני”.
היא חייכה. פעם ראשונה כל היום.
עוד דף. ועוד אחד. ועוד.
הערים נמשכו בזו אחר זו: עכו, שדרות, רמלה, באר שבע. כל דף מקום וצמח. מישהו טייל, רשם עצים ומחשבות בין הענפים. אין ולו מילה על מלונות, מסעדות, אתרים. רק ירק: שיחים, גזעים, נוף, שורשים. בין השורות שרטוטים מהירים, בטוחים, עם חיים. ענף עם שלושה עלים. שורש מחבק סלע.
“עכו. בשוק מצאתי עץ הדר באמצע הדוכנים. המוכרים תלו על הענפים שקיות ומחירים. העץ שם. בטח בן מאתיים. שרד שווקים, מסחר. ציירתי, רעדו הידיים מהחום”.
“שדרות. עפיפוני סיגלית נוטים כך שנוגעים לך בראש. המקומיים מתרגלים. התיירים מצלמים. עמדתי וחשבתי הנה עץ שנמאס לו ממגבלות. גדל לאן שירצה. הלוואי עליי”.
נטע שמה לב שעברו ארבעים דקות. בחוץ חושך. גשם מתופף בעדינות.
עוד דף.
“באר שבע. נכנסתי לפארק נטוש בשוליים. צפצפות עבות, שורשים קורעים אספלט. פעם היו פה אנשים. עכשיו רק עצים. ואני. ציירתי עץ אחד. עומד, כמו חייל. ישירות, זקוף, לא רועד עלה. חשבתי: ככה נראית נאמנות. עומדים וממתינים שמישהו ישוב”.
נטע ראתה שבכל שורה המחבר דיבר עם העצים כמו שאנשים מדברים עם חברים: חופשי, ללא מסנן. העצים היו שותפים. והיא רצתה לדעת למה.
ואז דף שממנו הרחיקה את היומן ובהתה ארוכות בקיר.
“רחובות. שנתיים אחרי הגירושים. נסעתי עם אביגיל ארבע עשרה שנה מהאוניברסיטה ועד הסוף. היא אמרה: ‘אתה אוהב עצים יותר מאנשים.’ אולי צדקה. אולי לא ידעתי לאהוב בני אדם מספיק שירגישו בזה. אינני מאמין שאמצא. לא עץ אדם. שיבין למה אני מצייר שורשים”.
נטע סגרה את היומן. הניחה בשקט. קמה לחלון.
הגשם לא פסק. הים נשאר שחור והקול שלו דק ושקט. למטה דלת נטרקה, מישהו צחק קולות צעירים, רחוקים.
בת שלושים ואחת. דירת חדר. ספרים בערימות. “נו? יש משהו חדש?” הקשר האחרון נגמר לפני שנה וחצי. היא אפילו לא שמה לב מתי הפסיקה לחפש. פשוט חזרה יום אחד מהעבודה, ישבה במטבח, והכל היה בסדר לבדה. או בעצם לא טוב, אבל נוח. והרגל מחליף אושר אם לא חושבים על זה.
היא חזרה למזוודה וסידרה את הדברים פנימה. ואז נזכרה.
המכתב.
אותו מכתב שהתחילה לכתוב במטוס משעמום. הטיסה התעכבה שעתיים, שלפה נייר ועט רק כדי להעסיק את הידיים. לא יומן, לא רישום סתם שטות. “יקר לי, זר אלמוני, אני חולמת להכיר…” לא סיימה. תחבה לכיס המזוודה לפני העלייה לטיסה, ושכחה.
ועכשיו מישהו מחזיק אותו. במזוודה שלה שנלקחה. הגבר שאת יומן המסעות שלו מצאה.
נטע ישבה, לחייה בוערות.
***
בבוקר התקשרה שוב לשדה התעופה.
שירות אבידות, יעל איתך, קול עייף, רחש לעיסת בייגלה ברקע.
אתמול פתחתי קריאה. טיסה חיפהתל אביבבן גוריון, מדבקה…
דקה. הרחש נפסק. כן. פנייה בטיפול. נודיע לך.
מתי?
לפי סדר. בין שלושה לעשרה ימי עבודה.
עשרה?
ימי עבודה. אולי קודם. תהיי זמינה.
נטע סגרה. בחנה את המזוודה. הבגדים שלה אבודים. הכנס בעוד יומיים. שמלת הרצאה, מחשב, נעליים כולם, במקום זר אצל מישהו עלום.
יצאה לעיר. קניון היה במרחק רבע שעה בהליכה. קנתה מכנס, חולצה, תחתונים, מטען. הקופאית שאלה:
איבדת מזוודה?
התבלבלו.
קורה הרבה אצלנו בארץ. כולן אפורות.
נטע הנהנה. לא רק היא, וזה משום מה ניחם.
נכנסה לבית מרקחת לשיניים ולמשחה, בקפה הסמוך שתתה אספרסו בעמידה כל השולחנות תפוסים בזוגות. בדרך התקשרה לאמא.
הגעת בשלום? מה מזג האוויר?
גשם.
לקחת מטריה?
אמא, איבדתי מזוודה.
אוי ואבוי. גנבו?
התבלבלו. לקחו את שלי, השאירו זרה.
אמא שתקה. ואז:
מעניין מה הוא חושב על הספרים שלך.
אמא.
מה? את הרי מובילה ספריה שלמה.
נטע לא סיפרה על היומן והעצים. על הכתב השמאלי. על הדף ההוא. אמרה: “יהיה בסדר, אמא” וניתקה.
היא חזרה לחדר ופתחה שוב את המזוודה.
לא בגלל היומן חיפשה רמז, שם, קשר. בדקה את הכיסים הפנימיים. בכיס צדדי, במוביל, מצאה כרטיס ביקור.
“שחר ב. ת. תכנון נוף. ייעוץ והקמה”.
ומספר טלפון.
נטע התקשרה בווטסאפ. כתבה:
“שלום, נראה שהתבלבלנו במזוודות בבן גוריון. שלי אצלך, שלך אצלי אפורה, עם שריטה, יומן, כרטיס. מצאתי את המספר.”
תשובה אחרי תשע דקות:
“שלום, רק היום גיליתי. ללא ספק לא שלי. ספרים, יומן, שמלה. אני מתנצל. גם אני בתל אביב. נוכל להיפגש ולהחליף?”
נטע בולעת רגע. הוא ראה את הדברים שלה.
“בוודאי. איפה נוח?”
“בית קפה ‘גפן’ בנמל. מחר בעשר? אני עם המזוודה שלך”.
“מעולה. גם אני”.
הניחה את הטלפון. קראה שוב: “ספרים, יומן, שמלה”. הוא פתח את המזוודה שלה. ראה את הבלוק הרשימות. אולי גם את תמונת האם הממוסגרת.
אולי גם את המכתב.
נטע עצמה עיניים. ראתה אותו יושב או במרפסת, או בבית קפה עם הדף שלה ביד. קורה מילים שלא נועדו לאדם חי.
היא פתחה את היומן. דפדפה לדף ההוא.
“אני כבר לא מאמין שאמצא”.
והיא כתבה “יקר לי, זר אלמוני, אני חולמת להכיר”. והדף שלה כבר בידיו.
צירוף מקרים. סתמי, בלתי אפשרי. או שלא.
נטע פתחה את היומן לעוד דף. אחרי רחובות היו עוד.
“ראש העין. אביב. מרפסת מגודלת עד ששכנים מתלוננים. מאה וארבעה-עשר עציצים, סָפרתי. אביגיל הייתה אומרת: ‘אתה לא נורמלי.’ אבל אין אביגיל, ואין מי שיתלונן חוץ מהפיקוס. פיקוס שותק. שותף מושלם”.
ועוד פסקה:
“טס לתל אביב. הגן הבוטני. רוצה לראות עץ מגנוליה עתיק. סתם חופשה, לראשונה שלא קשורה לעבודה. מוזר לצאת סתם כך. כאילו צריך תירוץ”.
נטע סגרה את היומן. החזירה למזוודה. רוכסן.
הוא בא לתל אביב בשביל עץ. היא בשביל כנס חצרות ירוקות. הוא מצייר; היא כותבת על ערים שמנסות להחזיר ירק. וככה מתחלפות מזוודות אפורות.
נטע שחררה נשימה. חשבה כמה הגיוני-לא-הגיוני הכל. את חיה, אורזת, ננעלת על שגרה, ואז טעות פותחת אדם זר כאילו שנה היית מכירה.
***
בית קפה “גפן” היה בנמל, בין שלטים חשמליים ודקל עצוב. קירות זכוכית, שולחנות עץ, ריח חלה וקינמון. מלצרית בחולצה עם עלה גפן סידרה ספלים.
נטע הקדימה בעשרים דקות. לא יכלה להישאר בחדר. בחרה שולחן ליד חלון, הניחה את המזוודה, ביקשה תה. ידה רעדה מעט על התפריט. מטופש. רק להחזיר ציוד. לא יותר.
אבל כן היה שם יותר: בלוק של חיים שלמים וזרים שהפכו לשלך.
היא זיהתה אותו מיד.
גבר נכנס בדיוק בעשר, מזוודה אפורה נגררת. גבוה, ז’קט ירוק כהה כמו הסוודר ההוא. פס חום של שיזוף על האף, מתחת למשקפיים קבועות. נעצר והביט, ראה את המזוודה של נטע. הגיע.
נטע? קול שקט, ממתין, כאילו בורר מילים.
כן. שחר?
הנהן, התיישב מולה. מזוודה אצלו, מזוודה אצלה. שני תאומים אפורים.
מוזר, אמר. בדקתי את המדבקה.
גם אני.
כנראה גם המדבקות החליפו מקום. או ששנינו עייפים.
או שהמזוודות תיאמו מראש.
חייך, רק בצד אחד. חיוך כמו שרשם עדין, אמיתי.
אני חייב להתנצל, אמר.
למה?
פתחתי את המזוודה שלך. חשבתי שלי. אחר כך ראיתי ספרים והבנתי.
גם אני פתחתי את שלך. והבנתי לאט.
הוא שיחק בכפית. אצבעות גדולות, עם קצת אדמה מתחת לציפורניים לא לכלוך, אלא הרגל.
קראתי את הבלוק שלך, מלמל. הערות למאמרים. על מרחב עירוני, על הירוק בשכונות. סקרן אותי, לא התאפקתי…
קראתי את היומן שלך, אמרה נטע.
הרימם עיניים.
הכל?
הכל.
שקט. גל מתנפץ בחוץ, ילד זורק לגוזלים פירורים.
ואז את יודעת על ירושלים, לחש.
ועל השקמה בתל אביב, ועל עץ הבונסאי.
ועל באר שבע.
ועל הצפצפה שנאמנה.
הוריד מבטו.
ועל רחובות.
נטע הנהנה. לא פירשה. הוא הבין.
את יודעת עליי מה שאיש לא יודע, אמר.
וגם אתה.
הוא חיכה, ואז הוציא כף נייר מכיס הז’קט. נטע הכירה מייד. שורה זה המכתב שלה.
מצאתי את זה בכיס. קראתי. לא הייתי צריך, אבל קראתי.
נטע הביטה בדף. לחייה שוב חמות.
זה סתם, אמרה. כתבתי מהשעמום בטיסה.
“יקר לי, זר אלמוני, הקריא שחר מהזיכרון אני חולמת להכיר מישהו שאפשר לשתוק אתו. לא כי אין מה לומר, אלא כי גם בשתיקה מבינים הכול. נמאס לי להסביר מי אני. רוצה שמישהו יציץ במדף ויבין. רוצה שמישהו…”
תפסיק, לחשה.
המשפט נקטע, אמר. “רוצה שמישהו…” וזהו. לא השלמת.
לא ידעתי מה אני רוצה להוסיף.
אני יודע, אמר שחר. כי הייתי כותב בדיוק את זה. אבל על עצים במקום ספרים.
נטע בחנה אותו. פס השיזוף באף, הידיים הגדולות, עיניים שלוות.
אתה יודע על אמא שלי בפתח תקווה, אמרה.
תמונה ממוסגרת. דומה לך.
ואתה יודע על העבודה שלי.
רשימות על ירוק בשכונה. אני מתכנן נוף, לכן סקרן אותי. ואז לא רק סקרן.
אתה יודע שאני לבד.
ראיתי שאת טסה לכנס עם שמלה אחת, וחמישה ספרים. שהתמונה של אמא איתך במזוודה, לא בסמרטפון כי את רוצה אותה אמיתית. שאת כותבת ידנית, ובסתר לשלך, מכתבים לזר. ושהוא בעצם את עצמך.
נטע שתקה.
ואני, המשיך שחר, מצייר עצים, גרוש שנתיים, מגדל מאה ואחד-עשר עציצים, ולא יודע איך לשמור אנשים סביבי. את כבר יודעת.
כן.
אז שנינו גילינו זרים דרך חפצים. ונפגשנו, כבר מכירים. כמו לדלג על הדייט הראשון, להגיע לשלישי.
נטע צחקה. קצר, מופתע מעצמה. שחר חייך יותר רחב.
אני מכיר אותך טוב מדי, אמר. את גם אותי. זה לא הוגן. אולי הכי כן שהיה.
כי לא בחרנו מה לגלות?
בדיוק. מזוודה היא טביעת חיים. אין הצגות. כל מה ששמת שם אמת.
נטע הביטה בשני המזוודות. אפורות, תאומות, שריטות באותה פינה.
תרצה לטייל? שאל שחר. הגן הבוטני במרחק הליכה. באתי בשביל עץ מגנוליה.
אני יודעת, אמרה נטע. ראיתי ביומן.
הנהן. סיים את קפה. קם.
נשאיר פה? הצביעה על המזוודות.
שיישבו יחד. יש להן הרבה על מה לדבר.
יצאו. הגשם פסק בבוקר, המדרכה הבריקה. הדקלים עמדו שקטים נטע חשבה על הצפצפה מהיומן. על הנאמנות. על הציפייה.
תספר לי משהו שלא כתבת ביומן, ביקשה ממנו.
פחדתי מיונים, קבע בקול רציני.
מיונים?
בילדות עפה ליונה אל הראש, מאז חוצה רחבה שמאלה.
נטע גיחכה. הוא הביט בה, גיחך בתורו.
ואת? שאל. משהו שלא בארון.
מדברת עם ספרים בקול. מתווכחת כשסופר מזייף.
ומי מנצח?
בדרך כלל הסופר. אבל אני מתעקשת.
הלכו לאורך הגן, ונטע הרגישה כמה מוזר לצעוד עם מישהו שידוע לך דרך כתב, רשימות ועצים, אבל לא ראית עד היום. כמו לקרוא ספר ואז לפגוש את המחבר.
כתבת שלא תמצא עוד, אמרה ברחובות.
זוכר.
מצאת את המזוודה שלי.
ואת שלי.
שקט. אבל לא עכור, אלא כזה כמו במכתב: שקט שמבינים בו הכול.
הגן הבוטני הופיע מעבר לפינה נטע ראתה גדר ברזל וראשי עצים.
המגנוליה שם הנה, שחר הצביע. גזע כמו עמוד. בת מאה ועשרים. חיה שלוש מלחמות ושתי מהפכות.
ועדיין עומדת.
וכל שנה פורחת מחדש.
הוציא יומן קטן, שונה, כיס ועיפרון. התחיל לרשום.
נטע התבוננה בידו. קווים בטוחים, מהירים. גזע, ענף, עלה. השיזוף באף משתקף.
אפשר לשאול?
כמובן.
כשקראת את המכתב, מה חשבת?
לא הרים ראש מהציור.
רציתי לדעת איך זה מסתיים.
הרי לא ידעתי בעצמי.
אולי עכשיו?
נטע לא ענתה. השמש פרצה ברווח בעלים, ציירה צללים של נמשים על פניה.
שלוש שעות היו בגן. הלכו בשבילי עפר, עמדו ליד גזעים בולטים. שחר הסביר לא כמדריך, אלא כחבר ותיק של העצים. הוא שרטט, היא סיפרה על עיצוב חצרות, מאבקים בפקידים, על קשיש עקשן שנטע עשרים ושלוש תפוחים ושמר עליהם בתביעות.
עשרים ושלוש? שחר הרים גבה.
כל עץ שם נשי. הם חברותיו.
מבין אותו. חייך. לי פיקוס בשם דוד במרפסת. חמש שנים שורד. השריד האחרון אחרי הגירושין.
דוד?
נראה כמו דוד. גזע עקום, מלא אופי.
נטע צחקה. נזכרה שכבר שנה לא שוחחה כך. פשוטה, מדויקת, בלי להיות מוצלחת או שנונה.
הם ישבו על ספסל מתחת למגנוליה. חצי מטר ביניהם. לא התקרבו.
הכנס שלך מחר, העיר שחר.
כן. הרצאה ב-12.
על מה?
חשיבות ירוק לרווחה נפשית בעיר. נושא יבש.
למישהו אולי. בשבילי לא.
רוצה לבוא?
לכנס אקדמי?
לכנס היבש על עצים.
כל חיי אני הולך לכנסים יבשים על עצים. זה המקצוע.
שניהם צחקו. זה היה כאילו מצאו שורה ביומן. אמיתי, בלי משחקי תדמית.
חוזרים בקצב שלהם. שחר סיפר על ראש העין המרפסת שהפכה גן, שכנה משקה כשצריך, הימים הארוכים אחרי הגירושים עד שפתאום קנה כרטיס לירושלים כי היה זול.
ואז התחלת לכתוב?
ציירתי תמיד. רק בירושלים פתאום באו מילים. היה צריך מקום לדברים.
נטע הנהנה. גם היא ידעה יש כביכול מקום רק לציור. אבל לפעמים צריך גם אותיות. צריך לשפוך, אפילו לדף.
ב”קפה גפן” נעצרו. המזוודות חיכו. כל אחת חזרה למקור הנכון.
***
בערב נטע ישבה בחדרה עם תה שהתקרר. המזוודה ליד הקיר סוף סוף שלה, עם הספרים, הבלוק, השמלה. פתחה: הכול שם. מחשב, מטען, תמונה, ספרים, יומן. רק דבר אחד חסר.
ועל הכסא שרטוט.
שחר נתן לה בצאתם. דף בלוק, נקי, מנותק בקפידה. עליו עץ. לא מגנוליה ולא בונסאי. משהו לא מוכר, רחב-נוף, שורשים עבים מתפשטים.
מה זה? שאלה נטע.
עץ לעיר בלי ירק, חייך שחר. המצאתי אותו. עוד אין כזה, אבל זה תפקידך כעירונית: תנטעי.
הלך. לא הביט אחורה. נטע שמה לב שהאט רגע בפינה, כאילו רוצה להפנות ראש, ובכל זאת המשיך.
היא נשארה עם השרטוט אולי האדם שאפשר לשתוק איתו הוא מי שבשבילך השתיקה רבה מכל דיבור. ואותו פגשה עכשיו, עם מכתבה בכיסו.
הוציאה את הטלפון.
“תודה על העץ. אני אמתע אותו.”
תשובה בתוך דקה:
“באמת. אם אצייר תכנית ירוק לשכונה תבדקי כמומחית?”
“כן”.
“אם כך, תני כתובת. אני שולח דואר יש לי קטע עם נייר”.
נטע חייכה. שלחה כתובת. הוסיפה:
“לתכנית גדולה תיאלץ להגיע בעצמך”.
ענה מיד:
“נגיע.”
הניחה את הטלפון. מישהו בחדר הסמוך פתח חדשות; קולות מגומגמים חודרים דרך קיר דק. ערב רגיל, מלון רגיל. אבל השינוי בפנים: סתם ישבה וחייכה. בלי סיבה. ובכל זאת יש סיבה. אי אפשר להסביר לאמא בטלפון “החליפו לי מזוודה ומצאתי מישהו.” כמו התחלה של סרט לא מוצלח.
נטע פתחה את המזוודה, מצאה כיס צדדי, שלפה דף לבן ועט בכיס שפעם שכב שם המכתב ההוא, ועכשיו עבר לשחר. לא השיב. היא לא ביקשה.
התיישבה לשולחן. רשמה:
“יקר לי, זר אלמוני, אני חולמת להכיר מישהו שאפשר לשתוק אתו. לא כי אין מה לומר, אלא כי גם בשתיקה הכול מובן. נמאס לי להסביר מי אני. רוצה שמישהו יסתכל במדף הספרים שלי ויבין. רוצה שמישהו…”
עצרה. הביטה בציור העץ שתלה על הקיר.
והוסיפה מילה אחת.
“שחר”.
קיפלה את הדף. החזירה לאותו כיס. המעגל הושלם.
הים רחש בחוץ. תל אביב של מרץ הריחה עפר רטוב ואביב שאוטוטו בפתח. הגשם נפסק בצהריים, ורוד זרח בין עננים למי הים.
נטע כיוונה מנורה לשינה. מחר הרצאה תעמוד על הבמה בשמלה שטיילה יומיים במזוודה זרה, תדבר על חצרות ירוקות. ובשורה שלישית, אולי יהיה האיש שמצייר עצים לארצות שאין בהן עצים.
עוד יומיים סיור. הוא הבטיח להראות שדרת ברושים בקצה האחר של העיר. הסביר שבברושים שם הצמרות נשזרות למנהרה ירוקה. “תאהבי גם כחוקרת, וגם ככה”.
אחר-כך חיפה. וראש העין. ערים וחיים. אבל כעת ביניהן תכנית נייר שתישלח בדואר ישראלי אמיתי. וכתובת. ומכתב שסוף סוף מסתיים.
המזוודה נשארה שם, אפורה, עם שריטה בפינה, בדיוק כמו לפני יומיים. אבל העולם סביבה השתנה.
האבידה נמצאה.
