יומן אישי יום שבת, 12 בתשרי
מוזר לי כל הסיפור הזה הרי אצל כולם כבר החצר מסודרת ונקייה, ורק אצלנו היא נראית כמו פצע בעין. היינו מטפלים בזה בעצמנו, אבל לי יש בעיה בפרקים, ולאמא הגב שוב כואב…
אורי נכנס הביתה, מחזיק את הכיפה ביד, בקול מהסס:
שחר, רציתי לבקש… אולי תוכלו לעזור לנו קצת עם התפוחי אדמה? לא נעים לי, כולם כבר גמרו לסדר את השדה, ורק אצלנו הכול פרוש על האדמה. אנחנו היינו עושים לבד, אבל הברכיים שלי לא נותנות לי מנוחה, ואמא שלך גמורה מהאגף.
שחר בשקט נועל את הנעליים הגבוהות שלו וממלמל:
אז למה אתם שותלים כל כך הרבה? לא חסרה לכם תפוחי אדמה היום אי אפשר, אבא, אני נוסע לעיר.
אבא רצה לבקר אותו חזקה יותר, אבל ויתר והלך. בחצר הוא תפס את המגרפה, ונגרר קולע לצד השדה.
רונית, שקשורה מטפחת מחממת על הגב, מיהרה להצטרף.
נו, יעקב, אולי יבואו הילדים?
הוא פלט בקול רם:
בטח, תמשיכי לחכות. תקחי דלי ותתחילי לאסוף. גידלנו חמישה, ולכם אין זמן קצת לעזור להורים. תזוזי, אישה, נקווה שעד הערב נסיים.
באותו זמן, מיכל, אשתו של שחר, לא יכלה שלא להעיר:
אני לא מבינה אתכם, כל אחד רק דואג לעצמו, אין בושה בכלל. אילו הוריי היו בחיים, הייתי עפה אליהם אפילו ברגל, נשמעה דמעות בקולה.
שחר חיבק את אשתו:
את צודקת, זה לא בסדר מצידנו. חיים קרוב, אבל כמעט לא מבקרים. תני לי לקחת חופשה מהעבודה, ואת תתקשרי לשאר.
מיכל ניגשה לטלפון והוציאה מהשידה את פנקס הכתובות שלה.
מה זאת אומרת, עבודה? לכולם יש עבודה. מצפים שההורים יקרעו את עצמם לבד? אין בושה בכלל! תקחו חופשה, תביאו את הילדים עדיף לשחק בחוץ על הדשא מאשר לשבת עם טאבלט על הספה. מצפה לכולכם!
בתחנונים, בפיקחות וגם באיומים, הצליחה מיכל לשכנע את כולם.
בינתיים, סבא יעקב התיישב לנוח, מותש.
את רואה, רונית? ככה נמשיך עד שירד גשם. תגידי, למה שתלנו ככה הרבה? ואת כל שנה: ואולי הילדים ירצו. איפה הם? לא לגעת אפילו בטוריה. פעם, זוכרת? כולנו ביחד בסיבוב אחד עד הצהריים מסיימים. היו ימים…
רונית הקשיבה, ואז נמתחה קדימה:
רגע, יעקב, נדמה לי שמישהו נכנס לחצר. לך תראה.
יעקב הלך בצעדים איטיים לשער, ומיד נשמעו בחוץ קולות צחוק ורעש. רונית אחזה בגב והצטרפה.
אוי, כמה אנשים! כולם פה, גם הילדים וגם הנכדים. איזה אושר.
נו, אבא, תראה איפה שמים את המעדרים, המגרפות והדליים, ניהל שחר בעניינים.
אבא מחה דמעה, וענה בקול מחוספס:
הכול פה, שכחת איפה?
וזה התחיל. זה חופר, זה מוסיף לתוך הדלים, זה גורר מתחת לסככה. שלחו את רונית לנוח בבית.
הכלות גלגלו שרוולים והתחילו להכין אוכל לכל הצוות. אבל רונית, איך אפשר להישאר בצד? פה מייעצת, שם מצביעה. אין כמו עין של בעלת הבית.
בחוץ השדה הפך לזירה של שמחה.
זוכר, שחר, כשהיינו קטנים זרקת לי תפוח אדמה ישירות למצח? קח בחזרה צוחק דוד.
הסבא זורק הערת הלצה:
כבר גדולים, ואתם עוד שובבים.
סוף סוף השטח נקי, העלווה בערימה, התפוחי אדמה מתחת לסככה. הגיע הזמן לשבת יחד.
באוירת שמחה הוציאו שולחן גדול לחצר, כולם אוכלים יחד ומעלים זכרונות ילדות.
ורונית, פה ושם, מורידה דמעה על הלחי. ילדים טובים שגידלה. השכנים עוברים, מברכים, מחמיאים. ומי שיש לו רחוק מתגעגע גם, אומר שכבר מזמן לא התראו.
בהפסקה, מיכל לוחשת לשחר:
מה אמרת בעבודה?
הוא עוטף אותה בכתפיו:
אמרתי שמוכרחים לעזור להורים ישר שחררו אותי. עזרה להורים זו מצווה.
במהומת היומיום, אל תשכחו את ההורים הם מתביישים לבקש או ללחוץ, אבל תמיד ישמחו לשבת עם הילדים שלהם.
