בוקר אחד, אלון התקשר ישירות לרונית למשרד והודיע לה ככה ביובש, שכשהוא מסיים לעבודת היום הוא קופץ לחגוג את יום המהנדס עם החבר’ה, אצל עוזי ותמרה.
“אם בא לך, תצטרפי,” הוסיף בלי רגש בכלל, משוכנע מראש שהיא תישאר בבית אולי תקרא משהו, או תישאב שוב למחשב ותיעלם לערב שלם.
רונית זרמה, “בסדר,” ענתה גם היא כאילו לא אכפת לה, אבל כבר בצהריים, אחרי התקף מחשבות מוכר, היא ירדה לקניון לחפש לאלון מתנה בכל זאת, יום חג.
מחלקת הבשמים הייתה מלאה נשים, כל אחת מתייעצת עם הבאה אחריה. ואז קלטה רונית בפינה בקבוק של בושם יוקרתי. על הקופסה השחורה, בחור יפה, קצת שאנן, עם רעמת שיער ומבט שחצן. אחד לאחד אלון שלה.
המוכרת עטפה במיומנות מתנות בנייר כסף מנצנץ, מדביקה פפיון בצ’יק. פתאום ניגשה אישה מבוגרת, מין סבתא כזאת, ואמרה: “אה, בנות… אתן קונות לבעלים בשמים, בסוף אחרות יריחו אותם ויגנבו לכן את ההצגה”.
כולן צחקו, אבל רונית נתקעה עם המחשבות ככה זה כל החיים: הכל בשביל אלון, והוא בכלל עסוק באחרים. כשהיו צעירים, היא הייתה מאוהבת עד אבדן חושים, והוא זרם, נותן לה לעשות הכל. הוא למד הנדסה בתכנית ערב היא כתבה לו את כל הסיכומים. נולדו ילדים כל הנטל עליה.
בהתחלה הוא הודה לה, והייתה לו הכרת טובה. עם הזמן, זה פשוט הפך מובן מאליו. על פני השטח נראתה משפחה למופת משכורת יפה, בית חמים, ילדים מוצלחים וחרוצים. אבל הילדים, כמו ילדים, גדלו ונסעו. רונית נשארה רק עם אלון והבינה שחסר לה משהו בלב.
אמא שלה, זיכרונה לברכה, התנגדה לחתונה הזאת. תמיד אמרה לה: “תראי, הוא כל כך יפה ויודע את זה, מסתובב כמו טווס ומתבונן בעצמו. יפה בפנים יפה בחוץ, וכולם רואים, את תקבלי ממנו הכי פחות, למרות שלך יש הכי הרבה זכויות.”
אז מה יש לנו: אישה לא נאהבת, כבר בת 43, ו… בעצם, כבר לא נחוצה לאף אחד.
רונית נעמדה ליד החלון. השמש כבר חיממה כמו אביב, גג תל אביבי כזה. “הנה, עוד רגע פסח,” עברה לה מחשבה עייפה. “ושוב, אהיה לבד… והחיים כמעט עברו… ומה עכשיו?”
ברחוב נשמעו ציוצים עליזים וגם דפיקה חצופה על הזכוכית. רונית הרימה ראש על אדן החלון קיפץ דרור קטן, כולו מפוזר נוצות ומציץ אליה עם עין עגולה.
“הנה, זה כבר סימן,” חשבה לעצמה. ומיד, כאילו מלווה את המחשבה, השעון הגדול דפק חזק על הקיר.
“טוב, יש עוד זמן. קודם כל, אם אף אחד לא אוהב אותי אני אוהב את עצמי,” אמרה בפה מלא. טרקה את הדלת וירדה ברגליים קלות למספרה, אחר כך ביקרה בבוטיק לבגדים.
בשש וחצי בערב, המראה כבר לא זיהתה אותה. מול המסך ישבה מישהי חדשה: שמלה שחורה קטנה, תספורת קצרה וצבעונית, עיניים עמוקות עם איילינר עדין וצלליות מתמזגות, שפתיים מסורטטות בקפידה ומבריקות פשוט וואו.
“טוב, על אמת בגיל ארבעים החיים רק מתחילים,” חייכה לעצמה.
נכנסה למטבח, חזרה עם כוס יין אדום, הרימה ‘לחיים’ מול המראה: “ועוד דבר למה לי גבר שלא יודע להעריך אישה כמוני?”
לא צריך לפרט, כן? כשהגיעה לדירה של תמרה ועוזי, התנדנדה קלות על עקבים דקים, נכנסה כמו סופה לחדר וגרמה לרעש. פתאום, כל הגברים נדחפו לעזור לה: להוריד מעיל, להציע כיסא, תות. “באמת? בעלי כאן? כמעט לא שמתי לב…”
אלון, שחשב שיוכל להרשים את כולם, נשאר המום מהקומבינציה, איבד כיוון כולם פשוט העריצו אותה.
בבוקר, כשהרגיש שיצא פראייר אתמול, ניסה להחזיר שליטה בקולו המוכר: “נו, מה, לא נאכל ארוחת בוקר?”
אבל פה הוא טעה בגדול לידו לא שכבה עוד אותה רונית המוכרת, ה’שיארגן-יכין’, אלא אישה אחרת לגמרי: נינוחה, מודעת לעצמה, שובבה במיטה.
היא לא הסתובבה אפילו, רק התגרה בו בקול מתחכם: “מה, כבר הכנת לנו ארוחת בוקר, אהובי?”
התמתחה קלות, עצממה שוב עיניים, ולפני שנרדמה לגמרי, עלה לה חיוך קטן: “ככה זה, מתוק. ואם לא תמיד אפשר לחזור לסעיף שלוש…”
