שלושים שנה עבדתי במפעל כדי שלילדים שלי יהיה קל יותר. ביום הולדתי השבעים הם התארגנו ושלחו לי סל פרחים עם שליח הביתה.
עמדתי בדירה הריקה עם סל פרחים ביד ששליח הביא ודמעות ירדו על פניי. אילו מישהו היה אומר לי לפני ארבעים שנה שביום ההולדת השבעים שלי אעמוד כך, הייתי צוחק בגלוי. אבל לחיים יש חוש הומור עוקצני והם לא שואלים אם אתה מוכן לשורה התחתונה.
בבוקר יום חמישי הזה קמתי בשש, למרות שלא הייתי אמור ללכת לשום מקום. ההרגלים נשארים שלושים שנה הייתי מתעורר לפני הזריחה כדי להספיק למשמרת הראשונה במפעל בנמל אשדוד.
תפרתי מדים, חלוקים, בגדי עבודה. אשדוד של פעם הייתה מלאה נשים ישובות ליד מכונות, האצבעות מחוררות ממחטים, והמחשבות כולן בילדים. עבור מי עבדנו, אם לא עבורם?
תדהר שלי, עליו השלום, עבד ברכבת ישראל. יחד הרמנו בית. לא מתלונן היה לנו משלנו. דירת חדר בירושלים, אחר כך שדרוג לדירת שני חדרים עם מטבח ברמת גן.
חימום מרכזי, מרפסת עם נוף לחניה. אבל הילדים תמיד קיבלו בגדים נקיים, אוכל חם וספרים לבית הספר. מתן לקח שיעורים פרטיים באנגלית, דגנית הלכה לחוג מחשבים. תדהר עשה שעות נוספות, ואני עבדתי בערבים, תופרת וילונות ושמלות לשכנות, במיוחד לאירועים.
והנה, השתלם. מתן סיים לימודי משפטים, היום יש לו משרד בתל אביב. דגנית מנהלת עסק משלה בחיפה, משהו בשיווק מעולם לא הבנתי עד הסוף, אבל כנראה שזה מביא פרנסה מכובדת. אני באמת גאה בהם. מאוד. רק שהגאווה הזו הפכה למשהו מר כמו תה ללא סוכר אותו דבר, אבל משהו חסר.
תדהר נפטר לפני שמונה שנים, בעיות לב. מהר, בלי פרידה הלך לישון ולא קם. בשנה הראשונה הילדים התקשרו כל יום. בשנה השנייה כל שבוע. היום מתן מתקשר בראשון אחרי הארוחה, אם לא שכח.
דגנית כותבת הודעות קצרות, כמו צילומי מסך: “אבא, מה שלומך? נשיקות.” ואני עונה: “הכול בסדר, בת שלי”. מה עוד יש לי לכתוב? שבלילה אני מדבר עם הטלוויזיה? שבשבת היחידה שאמרה לי שלום הייתה הקופאית בסופר?
ליום ההולדת התכוננתי שבוע. כמו טיפש, אפיתי עוגת גבינה, המתכון של אמא שלי, קניתי מפה חדשה, הוצאתי את סט החרסינה מהחתונה שצבר אבק כל השנים ארבעה סטים, כי מתן אמר “אנסה לקפוץ”, ודגנית כתבה “תלוי בעומס”.
בבוקר מתן צלצל. קול עייף, כאילו לא ישן בלילה. “אבא, אני לא יכול, דחו לי תיק בבית משפט להיום, לא יכולתי לסרב. אבל בשבת בטוח אבוא, טוב?”
שעה אחרי זה הודעה מדגנית. אפילו לא התקשרה. “אבא, יש לי כנס בחיפה, לא אספיק, אוהבת, בסופ”ש נפצה!!” שלושה סימני קריאה. כאילו שאפשר לפצות על היעדרות אחר כך.
עמדתי במטבח ובוהה בארבע הצלחות, בעוגה, במפה הצהובה עם חמניות שקניתי בשביל שמחה. אחר כך התחלתי לאסוף. צלחות חזרה לארון, מפה קיפלתי, העוגה תחת מגבת.
בשלוש דפק הקורא בדלת. שליח, בחור צעיר, אולי בן עשרים וקצת, במעיל כחול. החזיק סל ענק ורדים, שושנים, ועוד כמה שלא הכרתי. מעטפה. “לאבא היקר, מאחלים בריאות וכל טוב! מתן ודגנית”.
השליח חייך ואמר: “מזל טוב, אדוני! מישהו אוהב אותך מאוד”.
קיבלתי את הסל. כבד היה. הנחתי אותו על השידה במסדרון וסגרתי את הדלת. ישבתי על השרפרף ליד הקולבים למעילים, אולי חמש דקות, אולי עשרים. הריח את הפרחים היה חזק, כמעט חונק.
בערב התקשרה שפרה שכנה יחידה שעוד יש לי. בת שבעים וחמש, גרה מתחתיי, גם היא לבד. “יהושע, יש לך יום הולדת, בוא לשתות תה, אפיתי עוגת תפוחים”. הלכתי. ישבנו עד עשר במטבח שלה. שפרה לא שאלה על הילדים. היא יודעת איך זה.
בשבת מתן בא. לבד, בלי אשתו והנכדים. שלוש שעות, שעה מהן עמד במרפסת עם הטלפון. השאיר מעטפה עם שטרות שקליים על השידה. דגנית דחתה שוב את הביקור “קרה משהו אבא, בחגים בטוח נבוא”.
ואז הבנתי דבר אחד. זה לא שהם לא אוהבים. הם פשוט אוהבים בדרך שלהם, בין ישיבות להגשות, בין פגישות לכנסים. הם אוהבים אותי כמו שאני אהבתי את המכונה בנאמנות, אבל הראש בכלל במקום אחר והעין בשעון. עבדתי שלושים שנה שיהיה להם טוב, התגאיתי שלא יצטרכו לעבוד כמו שאני עבדתי אבל אף אחד לא סיפר לי שהמחיר יהיה דירה ריקה.
את העוגת גבינה סיימתי עם שפרה. הפרחים עמדו שבוע ואז נבלו. את מעטפת הכסף של מתן שמתי במגירה עם המסמכים של תדהר ז”ל.
אתמול קניתי כרטיס לטיול באזור הגליל, יומיים עם קבוצה של גימלאים. שפרה באה איתי. כשסיפרתי לדגנית על זה, היא הופתעה: “אבא, מה, אתה נוסע לטייל?” “מיום ההולדת השבעים שלי, בתי”, עניתי.
שתיקה של שלוש שניות בצד השני, ואז רק אמרה: “מגניב, אבא” והחליפה נושא. אבל השתיקה הזו שווה יותר מכל סימני הקריאה שלה. אני יודע שיום אחד גם היא תבין. אולי כשתהיה בעצמה בגילי, עם כיסא ריק מול השולחן. אבל אני כבר לא אחכה לזה.
יש לי שבעים שנים, רגליים מתפקדות, כרטיס לאוטובוס ושכנה שאופה עוגות תפוחים. תדהר בטח היה אומר: “יהושע, תפסיק להתלונן סע!” אז אני נוסע.
מה למדתי מכל זה? שריקנות כמו בגדים לא נתפרים הם סתם שוכבים בארון עד שמחליטים ללבוש אותם. מעכשיו, את החיים שלי אני לובש מחדש, בוחר צבעים וטקסטורות לפי מצב הרוח. אני לא מחכה לאף אחד.
