אני מניחה את הצלחת האחרונה על השולחן ונעמדת צעד אחורה. שתים עשרה צלחות. שתיים עשרה כוסות. שתיים עשרה מפיות מקופלות למשולשים בדיוק כמו שאמא שלי לימדה אותי. בערך בשמונה, משפחת לוי אמורה להגיע, אחר כך מורן ובעלה. בית מלא, בדיוק כמו שאמא אהבה. מפה לבנה, עם רקמה של פתיתי שלג בפינות המפה של אמא, מהנדוניה שלה. אני מיישרת את הקמטים וחושבת על זה שזה כבר שלוש שנים מאז שאני עורכת את השולחן הזה לבד, בלי אמא.
סבתא נינה, למה אין כיסא שלוש עשרה?
אני מצטמררת. שירה עומדת בפתח המטבח, אוספת בזרועותיה ערימת צלחות נוספות. הלחיים שלה אדומות מהקור בטח חזרה עכשיו מהחצר.
איזה כיסא שלוש עשרה? אני עושה את עצמי כאילו לא מבינה.
סבתא רבתא תמיד הניחה. בשביל האורח המקרי.
אני מסובבת מבט לחלון. הבחוץ מתמלא פתיתי שלג עבים כאלה, איטיים, קצת מזכירים צמר גפן. אמא כל כך אהבה שלג כזה. הייתה אומרת שזה שלג שמביא אורחים. אף פעם לא שאלתי את עצמי איזה אורחים בעצם היא מחכה. חשבתי סתם אמירה משפחתית. אולי סתם הרגל ישן.
סבתא רבתא לא איתנו כבר שלוש שנים, שירה.
דווקא בגלל זה.
שירה מסתכלת עליי באותו מבט שלה ישיר, לא כועס, אבל עם סימן שאלה. למרות שהיא רק בת עשר, היא היחידה במשפחה שבאמת זוכרת את הסיפורים של אמא, שבאמת הקשיבה לה ולא רק הנהנה מנימוס. אני הפסקתי להקשיב כבר מזמן תמיד הייתי עסוקה, תמיד דוחות, תמיד עבודה. היום אין לי כבר את מי לשאול.
טוב, אני אומרת. תביאי מהמחסן, ליד הקיר, את הכיסא העץ.
שירה מחייכת ונעלמת. אני מתקרבת לקומודה ופותחת את המגירה העליונה. שם, בקופסת קטיפה קטנה, נמצאות העגילים של אמא טיפות ענבר במסגרת כסף. זה התכשיט היחיד שלה שלבשתי. דוד אומר שהם מתאימים לי. אני לובשת אותם לא בגלל זה, אלא כי כל פעם שאני נוגעת בהם, מרגישה את הקור של הכסף, מרגיש לי שאמא פה.
אני עונדת את העגילים ומסתכלת במראה. חמישים ושתיים. קמטים ליד העיניים, שיער אפור ליד הרקות. אמא נראתה צעירה יותר בגילי, או ככה לפחות אני זוכרת.
הכיסא השלוש עשרה מוצב בקצה השולחן. שירה העמידה אותו בדיוק מול הדלת בדיוק איך שאמא הניחה תמיד. אני רוצה להגיד שזה לא הכי נוח, שאף אחד לא אוהב לשבת עם הגב לחלון אבל שותקת. אמא תמיד העמידה אותו ככה.
סבתא רבתא סיפרה לי, אומרת שירה ישרת המפה מחדש ליד הסכו״ם החדש שהיה לה אח, דוד גרשון. הוא עזב כשהייתה בת עשרים ושבע, ומעולם לא חזר.
אני נעצרת, קערת הסלט ביד.
מאיפה את יודעת?
סיפרה לי. כשהייתי קטנה והייתי נשארת לישון אצלה. היינו שוכבות בחדר החשוך, והיא סיפרה לי על הבית, על הילדות, על האח. הייתה אומרת שיום אחד הוא יבוא, בגלל זה תמיד שמה כיסא נוסף.
ארבעים שנה. ארבעים שנה אמא שלי שמה את הכיסא השלוש עשרה, ואני חשבתי שזה סתם מסורת, סתם מנהג של אנשים מבוגרים. אבל בעצם היא חיכתה. כל שנה, במיוחד בראש השנה.
למה היא לא סיפרה לי?
שירה מושכת בכתפיים.
אולי חיכתה שתשאלי.
מעולם לא שאלתי. לא פעם אחת. לא חקרתי על ילדותה, לא על המשפחה, לא על מה שהיה לפניי. קיבלתי הכול כמובן מאליו אמא היא פשוט אמא. ועכשיו אני כמעט ולא יודעת עליה כלום.
בכניסה נסגרת הדלת. דוד נכנס מקפיא, מנער שלג מהמקטורן שלו. מאחוריו רועי ואשתו לימור. הבית מתמלא קולות, צחוק, רעש של כלים. לימור הביאה עוגה, רועי יין מבעבע. דוד מחבק אותי, מנשק אותי במצח.
איזה שולחן מושקע.
אני מחייכת, מקבלת מעילים, מוזגת תה, מקשיבה לסיפורים על פקקים בארץ ועל מזג אוויר. אבל שוב ושוב העיניים שלי נמשכות לכיסא השלוש עשרה. ריק. מחכה.
אמא חיכתה. חיכתה למישהו קונקרטי. ארבעים שנה. ואני אפילו לא ידעתי.
בשש בערב מצלצל הפעמון.
סיימנו בדיוק את המנות הראשונות. רועי סיפר משהו על העבודה, לימור מתפוצצת מצחוק. דוד פותח בקבוק נוסף. שירה יושבת שקטה, מפמפמת במזלג בסלט מאוד מהורהרת היום. ופתאום צלצול. חד.
אני אפתח! שירה קופצת מהשולחן.
אני מנגבת ידיים כשאני שומעת אותה קוראת:
סבתא, יש פה מישהו.
משהו בטון שלה גורם לי לצאת לכניסה.
בדלת עומד זקן. זקן לבן, לא מסודר, מעיל בלוי, שפעם אולי היה יוקרתי, היום מלא כתמים, כפתור חסר. כובע ממנו מבצבצים קווצות צמר גפן. נעליים שחוקות, ואחת מהן קשורה בחוט. הומלס. כמו שרואים בתחנה המרכזית בת״א.
אבל הוא לא מסתכל עלינו. הוא בוהה בבית בחלונות המגולפים, במדרגות עם הצבע המתקלף, בעץ בחצר שקישטנו בנצנצים. מבט של מי שמנסה להיזכר, או להכיר.
ערב טוב, הוא אומר. הקול שקט, מעט צרוד, אבל לא לוחץ. סליחה, פשוט… קפאתי. אפשר להיכנס רגע להתחמם?
דוד מופיע מאחוריי, עומד דרוך.
אנחנו לא נותנים אוכל, הוא אומר בטון תקיף אך רגוע. אוכל להביא לך תה חם, תחכה פה.
שיכנס, שירה נעמדת מולנו, העיניים שלה בורקות. סבתא נינה, את בעצמך שמת כיסא נוסף. שלוש עשרה. לאורח המקרי.
אני מסתכלת על האיש. הוא לא מבקש, לא מתחנן, לא מקטר על החיים עומד בשקט, מסתכל על הבית. על הבית של אמא.
ואז אני שמה לב לידיים שלו.
הוא הוריד כפפות סרוגות, קרועות באצבע אחת, כדי לחכך ידיים קפואות. אני רואה שהציפורניים נקיות וקצוצות, העור סדוק מהקור, אבל הידיים מטופחות, האצבעות ארוכות, מלאות יבלות קטנות לא ידיים של הומלס, אלא של איש שרגיל לעבוד בידיים מדויקות.
תכנס, אני אומרת, בלי לחשוב. היום ערב ראש השנה, לא יפה שמישהו יקפא בכניסה.
דוד בולע התנגדות. אני מניחה לו יד על הזרוע אותו מחווה שאמא נהגה לעשות לאבא. זה תמיד עבד.
בסדר, הוא מוותר. אבל לזמן קצר.
הזקן נכנס ונעמד בכניסה. מסובב ראשו ימינה לכיוון פרוזדור המטבח. אחר כך שמאלה לסלון והעץ. לרגע נדמה שיש ניצוץ של הכרה בעיניו. או שאני מדמיינת?
המטבח מימין? הוא שואל כאילו לעצמו.
כן, שירה עונה. איך אתה יודע?
בבתים כאלה לרוב זה כך, מגמגם, לא הייתי בבית הרבה זמן.
אנחנו מובילים אותו לסלון. רועי מניף גבה בעצבנות, לימור מצטופפת לקצה השולחן. רק שירה מחייכת ומתרוצצת סביב האורח.
אני מושיבה אותו בכיסא השלוש עשרה. הוא מתיישב בזהירות, מניח ידיים על הברכיים, גב זקוף למרות הזקנה והעייפות.
אני אביא לך משהו לאכול, אומרת שירה.
תודה. את מאוד נדיבה.
הקול שלו… מוזר. שקט, רהוט, לא מזכיר אנשים שמסתובבים ברחוב, מילים ברורות, נימוסין של מישהו שקיבל חינוך.
שירה מניחה לפניו צלחת חמה מלאה תבשיל בטטה, פירה, קוביית שניצל. הוא לוקח מזלג ושוב אני מבחינה בידיים. באיך שהוא אוחז את הסכו״ם נכון, עדין, לא דוחף ברגע, אלא אוכל לאט ובשקט, כמו שמלמדים ילדים מנומסים.
איך קוראים לך? שירה שואלת, מתיישבת מולו.
הוא מרים ראש.
גרשון.
אני כמעט מפילה את הכוס. היד רועדת, וטיפות יין נשפכות למפה. גרשון. דוד גרשון שאמא חיכתה לו? אני זוכרת במעורפל איזה קרוב רחוק, שעזב כשהייתי ילדה ממש. הייתי בת תשע, והוא ממילא כמעט לא הגיע עבד עד מאוחר, חי בעיר אחרת. אפילו פרצוף קשה לי להיזכר. רק הבכי של אמא אחרי שעזב. מקרה? בטח סתם צירוף מקרים. יש הרי הרבה גרשונים בארץ.
ומה השם השני? שירה מתעקשת.
אריה.
האצבעות שלי נוגעות בענבר שבעגיל. אריה. אבא של אמא, סבא שלי, היה אריה. מת מזמן, עוד לפני שנולדתי. הכרתי אותו רק מתמונה בגב כיסא ישן.
טעים, סיים הזקן, מזיז את הצלחת. מזמן לא אכלתי כזה אוכל של בית.
לשים לך עוד? שירה מתעניינת.
מספיק, תודה.
הוא יושב, ידיים צמודות, מביט על העץ. על הנרות, על הקישוטים, על הכוכב שבראש. העיניים שלו אפורות-כחולות. משהו כל כך מוכר, בדיוק אותו מבט של אמא, אותו זיק של עצב, אותו מבט מלפני חמישים ושתיים שנים.
נינצ׳קה, אומר פתאום, מתבונן בי ישירות, תעבירי לי מלח, בבקשה?
נינצ׳קה.
רק אמא קראה לי ככה. רק כשהייתי ילדה. “נינצ׳קה, בואי לאכול”, “נינצ׳קה, הולכים לישון”. אף אחד אחר לא אמר אף פעם. דוד קורא לי נינה או נינית, רועי אמא, שירה סבתא נינה, בעבודה נינה אריה. אף פעם לא נינצ׳קה.
מאיפה אתה יודע שקוראים לי ככה?
הוא קופא עם המזלג ביד. במבט פחד קטן.
שמעתי שמישהו קרא לך כך.
אף אחד לא אמר נינצ׳קה היום.
אני שותקת, מושיטה לו את המלח. חוזרת לחלון השלג ממשיך לרדת, כבד, שקט.
אבל כל הערב אני מסתכלת על הידיים שלו.
רבע לפני חצות, כולנו מרימים כוסות. דוד נושא ברכה, משפחה, בריאות, שמחה בשנה החדשה. כולם מהנהנים. גרשון שותה בשקט, לגימות קטנות. כמעט לא נוגע ביין רק לוגם בשביל הנימוס.
השעון מצלצל חצות. שירה צועקת “שנה טובה!”, לימור קופצת לחבק את רועי, דוד מנשק אותי. ואני בוהה בזקן. הוא יושב מול העץ, דומם, שפתיים ממלמלות בשקט אולי תפילה, אולי סופר תקתוקים.
אחרי זה שירה מפעילה מוסיקה. רועי ולימור רוקדים מעט בסלון, משם נשמעים קולות צחוק, שירים ישנים. דוד נרדם על כורסה, עייף מהמולת הערב ומהיין. שירה בורחת להתקשר לברכות.
אני נשארת לפנות את השולחן.
הגבר יושב אותו דבר גב זקוף, מבט בעץ. ואז שומעים חריקה שקטה.
גרשון קם. באיטיות, כמו שפוחדים מהמפרקים. מתקרב לעץ. שולח יד ומסובב את הכוכב שבראש. ישן, עם זהב מתקלף, עוד מהימים של אמא.
מסובב אותו שמאלה. בדיוק שני סנטימטרים.
הלב שלי קופא.
המחווה הזאת. התנועה הזו. אמא עשתה את זה כל ערב ראש השנה. תמיד, כל שנה. בדיוק ככה לשמאל. שאלתי אותה פעם למה. היא חייכה ולא ענתה. “ככה זה טוב, נינצ׳קה, ככה נכון”.
אני מתקרבת. הלב דופק חזק כמו תוף.
למה עשית את זה?
הוא מזיז את היד אחורה. מסתובב. עיניו מבוהלות.
הרגל.
הרגל של מי?
שתיקה. מבט שוקע לתוך שלי. קמטים, שיער כסוף, עייפות. אבל העיניים של אמא.
אתה הכרת את אמא שלי, זאת לא שאלה.
הוא מביט למטה.
את זהבה אריה? מהנהן. הכרתי.
מאיפה?
הפסקה. משיר מבטה לעץ, כאילו מחפש שם תשובה.
גדלנו באותו בית.
הלב משתנק. זה יכול להיות הכול שכנים, משפחה רחוקה, חבר.
בבית הזה? אני לוחשת, כשאני כבר יודעת.
כן.
הנשימה נעצרת. אני עושה צעד קרוב יותר.
מי אתה?
הוא שותק.
פה הייתה פינת ילדים, הוא מצביע אל צד המסדרון. חדר קטן בסוף, עם חלון לחצר. בחורף היו קירות עם אדים מצוירים היינו… היינו אוהבים לנחש מה זה מזכיר.
היום זה המחסן.
אני יודע. משתתק. אני וזהבה… עוצר.
מה?
הוא מנער ראש.
כלום. סליחה. צריך אוויר.
ויצא החוצה, בלי המעיל.
אחרי חצי שעה אני מוצאת אותו.
הוא יושב על ספסל עתיק מול הגדר, מביט לחלונות הבית, שלג מכסה אותו. הוא לא זז. רק בוהה.
אני עוטפת את עצמי במעיל של אמא ישן, מתקופת עליית חום, אבל חם ויוצאת לאוויר.
אתה תתקרר ככה.
היו דברים קרים יותר בחיי.
אני יושבת לידו. קר גם דרך המעיל. שלג דק נוגע לי בלחיים.
תספר.
מה?
את הכול. מי אתה, למה באת, איך הכרת את אמא.
הוא מסתכל על הידיים. מטופחות, עם יבלות קטנות.
זהבה הייתה אחותי, הוא לוחש לבסוף. הצעירה. עזבתי כשהייתה בת עשרים ושבע. אני הייתי בן שלושים.
העולם קורס. אני אוחזת במושב שלא אפול.
אתה דוד גרשון?
הוא מתכווץ. מסתובב אלי.
היא סיפרה עלי?
לשירה, הנכדה. והיא סיפרה לי היום. אמרה שפראבָּבָּה חיכתה לך. לכן שמה תמיד כיסא. ארבעים שנה.
הוא מכסה פנים בידיים. הכתפיים רועדות.
ארבעים ושלוש שנה. פחדתי לחזור.
למה?
הוא מסיט ידיים, עיניו אדומות, דומעות. הגבר בוכה בשקט.
אבא. רבנו חזק. אמרתי דברים שלא אומרים. אמרתי שהוא קלקל לי את החיים. שאשנא אותו, שלא אחזור לכאן לעולם. ונסעתי. רחוק. עבדתי בבנייה, חשבתי אחזור אחרי שנה, נתקרר ונשלים. שנה הפכה לחמש. חמש לעשר, עשר לעשרים. אחר כך… פשוט כבר התביישתי. יותר מדי זמן. יותר מדי הכל… אמרתי שיחשבו שנפטרתי, כך קל יותר לכולם.
ומה עם זהבה? עם אמא שלי?
הוא נאנח, כאוב.
חשבתי שגם היא שונאת אותי, עם אבא ביחד. לא כתבתי אף מכתב. פחדתי לקבל דחייה.
אמא חיכתה לך, אני לוחשת, נחנקת. ארבעים שנה כיסא נוסף. כל ראש השנה. חיכתה.
הוא מרים אלי עיניים.
שמעתי שנפטרה לפני שנה. במקרה. הייתה כתבה בעיתון. מישהו זרק עיתון, אני קראתי ראיתי תמונה, שם. זהבה אריה. אחותי. בסוף הכתבה רשום “נפטרה לאחר מחלה קשה”. ואז קלטתי איחרתי. ארבעים ושלוש שנה תכננתי לחזור והחמצתי.
אז למה כן באת?
כי היא חיכתה. ארבעים שנה חיכתה. כל שנה. הכינה כיסא. ואני… הוא בולע רוק הייתי חייב לראות פעם אחת את הבית שגדלנו בו, שבו היינו ילדים, שבו הרסתי הכול.
אנחנו יושבים בשקט. השלג כבר עלינו ולא אכפת לי. המעיל של אמא מריח כמו הבית. כמו ילדות.
אני לא יודעת אם להאמין, אני לוחשת לבסוף. כל אחד יכול לספר ולומר שהוא האח. יש לך הוכחה?
הוא מהנהן לאיטו. הסתכל ארוכות בחלון.
בחדר ילדים, שהוא היום מחסן, אומר. כשהייתי אני וזהבה קטנים, חרטנו כתובת בקיר, מתחת לטפט. עם מסמר. ב-1962. אני הייתי בן 11, היא 8.
הטפט הוחלף חמש פעמים מאז.
אני יודע. אבל החריטה שם. בגובה של ילד, ליד הפינה של החלון. היינו על שרפרף.
אני קמה, הרגליים כושלות.
בוא.
המחסן מריח אבק, צעיפים ישנים, ספרים של אבא. אני מדליקה תאורה, ניגשת לחלון.
פינה ימנית, בערך בגובה מטר מהקרקע.
כאן?
בערך. קצת מעל.
אני חופרת במגירה ומוצאת מספריים חלודים. מתחילה לגרד שכבה אחרי שכבה: הראשונה קרם עדין, מחידוש לפני חמש שנים. אחריה ירוקות של שנות התשעים, כחולות משנות השמונים, צהובות מהשבעים… לבסוף טפט אדום דהוי, מהשנות השישים.
מתחת טיח אפור סדוק מהשנים.
אני מדליקה את הפנס בטלפון, ידיים רועדות.
אותיות. עמוקות, ילדותיות, חרוטות בגסות.
“פה גרנו אנחנו. גרשון וזהבה, 1962”.
הטלפון מחליק ידי. אני משתחלת על הברכיים, מלטפת את הכיתוב.
אני חרטתי את זה, הוא לוחש מאחוריי. זהבה פחדה שאמא תכעס. אמרתי נסגור עם טפט ואיש לא ישים לב. סוד שלנו.
אני מסתובבת. הוא נראה כל כך עייף וזר וקרוב. האח של אמא. הדוד שלי. האיש שחיכו לו ארבעים שנה.
אתה באמת, אני מושכת דמעה דוד גרשון.
כן, נינצ׳קה, אני באמת דוד גרשון. את היית ילדה קטנה כשעזבתי. אני זוכר איך זהבה ביקשה “תבואי לדוד גרשון”. והנה שוב אמרתי היום.
אנחנו נשארים ערים עד הבוקר.
אני מכינה תה חזק עם זוטה כמו שאמא אהבה, שמה ריבת פטל של אמא, מהקיץ האחרון שלה. היא הספיקה להכין אותו חודש לפני שנשכבה.
גרשון מספר. על הצפון עפולה, כרמיאל, עירוני ניידות. על כמה שנים בכלא בגלל שטות. על החיים ברחוב. ועל הפחד, שהתעצם כל שנה עד שנראה בלתי עביר.
הייתי שען, מראה את ידיו. לפני שברחתי. עבדתי במכון בשדרות בן-יהודה, תיקנתי שעונים, קפיצים, מכשירים קטנים. הידיים עדיין זוכרות. רואה את היבלות? פינצטה, מברג, זכוכית. כל השנים בלי עבודה, אבל הידיים לא שוכחות.
הוא פורס ידיים. אותן ידיים שמייד זיהיתי.
יודעת למה פחדתי? הוא שואל, כשהבוקר כבר עולה. לא מבושה בלבד, אלא שמא זהבה תגיד לי ללכת. שלא אסלח לי. עדיף היה לא לדעת מאשר לשמוע זאת ממנה.
היא לא הייתה אומרת.
מנין לך?
היא חיכתה, אני מניחה יד על השולחן בכל שנה, ארבעים שנה. עד יומה האחרון. גם כשהייתה חולה קשה ביקשה ממני לערוך עוד מקום. לא הבנתי למה. ודאי שתחפוץ שתשוב.
הוא שותק. הבוקר החדש מגיע.
העגילים, הוא רומז הענבר. קניתי לה אותם ליום הולדת 18, ממלגה ראשונה מהעבודה. חיכתה וחסכה כמה חודשים, קנתה. היא נתנה לי חיבוק חזק, אמרה תלבש אותם תמיד.
אני נוגעת בעגילים. זהבה לא הורידה אותם אפילו בביה״ח.
גרשון בוכה. בשקט, הדמעות שותקות.
אני קמה. פותחת את הארון. על המדף העליון מונח הצעיף של אמא, אפור מצמר, ריחו בדיוק כמו הבית.
אני עוטפת אותו.
שנה טובה, דוד גרשון.
הוא תופס את כף ידי ומצמיד ללחיו. לחי רטובה מדמעות.
היא לא הספיקה לראות אותי, הוא לוחש. חיכתה, ולא הגעתי.
כן, אבל באת. אפילו מאוחר. אמא הייתה רוצה שתישאר.
להישאר?
כאן, איתנו, בבית.
הוא חושב. הבוקר פורץ מחלון, שמש חורפית רכה. ראש השנה.
בבוקר, כשהשמש שוברת את הכפור בחלון, אני יוצאת לסלון.
דוד גרשון יושב על כיסא השלוש עשרה. לפניו כוס תה. על ידו שירה, מספרת לו בהתלהבות, והוא מחייך. הפעם, חיוך אמיתי.
הכוכב בעץ פונה שמאלה שני סנטימטרים בדיוק, כמו שאמא תמיד עשתה. עכשיו אני יודעת למה סימן סודי של אח ואחות.
רועי יושב בצד, מביט בחשד, לא בטוח שהבין. לימור במטבח, רועשת בכוונה להיות רגילה. אולי לה, באמת הכל בסדר אורח, זה אורח.
דוד בא אליי, עוטף אותי בזרועות.
אז הוא נשאר?
כן.
נינה… את בטוחה? אנחנו לא מכירים אותו…
הוא ידע למה יש כתובת מוסתרת מתחת לחמש שכבות טפט: “פה גרנו אנחנו. גרשון וזהבה, 1962”. אי אפשר להמציא את זה.
דוד נאנח. תמיד היה אדם זהיר, אבל עם לב טוב.
טוב. אבל תדעי אמרתי את שלי.
אני מסתכלת על דוד גרשון. בידיו שתי ידיי מחזיקות בזהירות את הספל, הידיים שחרטו פעם את הכתובת בקיר, שענדו לאחות עצי ענבר.
אמא הניחה את הכיסא הזה ארבעים שנה, אני לוחשת. שלוש שנים היה ריק. די.
שירה קופצת, קוראת לי.
סבתא נינה! דוד גרשון יודע לתקן שעונים! את יודעת? יש לי שעון קיר ישן של סבתא שלא עובד המון שנים הוא אמר שיכול לתקן!
אני מתקרבת, מניחה יד על כתפו בדיוק כמו שאמא הייתה עושה לאורחים. בדיוק כמו שנגעה בי כשהייתי קטנה.
שנה טובה, אני אומרת. חיים חדשים.
הוא מכסה את ידי בשלו. היד חמה.
תודה, נינצ׳קה. תודה שנתת לי להיכנס.
השלג ממשיך לרדת, כבד, איטי. אמא תמיד אמרה: שלג כזה מביא אורחים.
והיא צדקה.
ארבעים שנה חיכתה, שלוש שנים אחרי בסוף הוא בא.
והכיסא השלוש עשרה כבר לא ריק.
