חיים מופלאים
בחתונה של חברה שלנו, דנה, חגגנו יומיים: שתינו, אכלנו, וצחקנו בלי סוף. החתן, תומר, נראה כמו שחקן קולנוע, יפה תואר ובצניעות נדירה ביופיו. כולנו הסתכלנו עליו בסתר: עיניים כחולות כים, ריסים שחורים וארוכים שלא מביישים אף דוגמנית (ולמה לגברים מגיע כזה עושר מהטבע?!), סנטר חד, אף יווני, ועור חלק בצבע שזוף מושלם. כל זה, ועוד כמעט שני מטר גובה וכתפיים רחבות. אם לא היינו אוהבות את דנה, כבר היינו רבות עליו במרכז החופה. תומר היה בחור מרשים בטרוף.
דנה, מאיפה השגת כזה בחור? שאלנו בשידור חי, כולנו עוטות פרצוף מסכן, כאילו הפסדנו את ההגרלה של החיים.
בנות, בחיי, אהבתי את תומר דווקא בגלל הפשטות שלו. הוא גדל במושב קטן בלב הגליל עם סבתא שלו, עבד במשק, ידיים זהב. הכרנו במקרה כשמשפחתי קנו בית-קיץ לידו במושב. הוא רגיש, טוב לב ואיש של בית. רק בקושי הסכמתי לעבור לעיר, לקח לו שבועות לשכנע אותי, חחח.
תומר התגלה כמצליחן לא רק בעבודה וביחסים עם המשפחה החדשה, אלא גם בלימודים תוך שנתיים כבר דיבר על יין טוב, בושם, פוליטיקה, אמנות, והשוק בת״א, חדשות הספורט, השיל את המבטא הגלילי שלו לגמרי, וקיבל רשיון נהיגה לרכב שמחותן העניק להם בכיף. גם בעבודה סידרו לו משרה מצוינת דרך האבא. מי הביא להם את הדירה? תנסו לנחש לבד.
בשנה השנייה תומר פיתח שיגעון לגרביים לבנים. רק גרביים, בוהקים, בבית, אצל חברים, אפילו במגפיים מגומי. עומד על הרצפה הכי מלוכלכת לבן כמו שלג.
דנה לא ממש התחברה לגרביים, אבל כביסות עשתה פעמיים ביום והצטיידה באבקות כביסה יוקרתיות. כך קראנו לו “גרב”.
על הרומן של תומר גילתה דנה בחודש השמיני להריונה. לקוסמת השנייה היה בדיוק אותו מועד לידה. “גרב” גורש מהבית, פוטר מהעבודה, קולל ויובב הכל בתוך 24 שעות. ואז נפלו ימות סתיו מכבידים. דנה שכבה על המיטה, שנראתה כעת ענקית ומפחידה, עיניה יבשות בוהות בתקרה:
אבכה אחר־כך. עכשיו זה לא טוב לתינוק.
דנה כמו דמות מיתולוגית קפואה, שותקת כל הזמן, ואנחנו, הבנות, מתחלפות בתורונות שתיקה של תמיכה.
שום דבר לא קל, רצינו לבכות, למחוק מהספר את כל הדף הזה עם תומר, ואי אפשר. צריך לשתוק ולחכות.
ביום השחרור מבית החולים היינו פורצות ושמחות, בלונים בכל הידיים, מנסים לשכנע את האחיות לטעום איתנו תה ולעוף איתנו לשמוח במדבר. הסבא הטרי התרגש מכולם: ערב קודם, אחרי שהפתיח לאחיות לטפל בכל הבלגן, הוא כתב בגיר עצום ישר על המדרכה מול החלון של דנה: “תודה על הנכד!”. ניסה גם לשיר, אבל המאבטח עצר אותו, ובסוף ישב איתו לשתות קצת קוניאק במשרד הצדדי בשקט.
ביום שהוציאה מבית החולים, הסבא היה זקוף, מחייך, ואפילו ניצנץ מאושר. בכה מרוב שמחה, בכה כמו שצריך עם כל הנשמה.
כולנו בכינו, צחקנו, חיבקנו את דנה, הצצנו מעטפה הכחולה שם התינוק, ולא הזכרנו את האף היווני הקטן שירש מאבא, התינוק-שאול. רק דנה לא בכתה אפילו בשמחתנו:
אחר כך. מי יודע, אולי החלב יפגע?
דנה עוד חודשיים הייתה איתנו בשקט, ואז פתאום קמה והלכה לבקר את תומר. בלי מצתים ובלי חומצה אלא מלאת רצון לצעוק, להשתחרר, לשבור ולבכות סוף־סוף. להעמיד במקום, להכות בדלתות, להגיד הכל, להוריד את כל הכאב שהרכיב אותה כל כך הרבה זמן למיטה, להניח את כאבה על ראש הבוגד זה שהרס לה את הבית והחלום על לילות עם תומר ועם שאול, על בן שרץ איתם, על המשפחה שפעם חלמה שתהיה לה.
רצתה לראות בעיניים את האישה ההיא, זו שהתגלגלה עם בעלה. רצתה לירוק לה בפרצוף, ואם צריך אפילו לשרוט אותה.
איך הגיע דנה לכתובת? שמעה במקרה במעלית משכנות טובות לב עם התינוק. הסבירו לה היטב לאן בדיוק, עם איזה עונשים אפשריים לבוגד, ואז כמעט חזרה הביתה אבל נשארה.
ומה עכשיו דנה עומדת מול הכניסה של בניין ישן שברמת גן, רק לעלות לקומה חמישית, ושם או שתירק או שתצעק.
בקומה ראשונה חשבה בטוח לא יהיה אף אחד בבית, סתם עשתה טיול. בקומה שנייה קיוותה שזה באמת המצב, ואולי כדאי ללכת. בקומה שלישית שמעה תינוק בוכה נואשות מלמעלה.
הדלת נפתחה והופיעה צעירה דקיקה, עייפה ובוכייה, מאוד לא תואמת לתמונה של “שוברת משפחות”.
דנה התבלבלה, הביטה בה בעוד הילד מתייפח בחדר פנימה.
שלום, דנה. תומר לא כאן. הוא עזב לפני שבועיים. אין לי מושג איפה הוא אמרה הצעירה, התיישבה על הרצפה ומיררה בבכי.
כל החשק לריב עזב את דנה. פתאום רצתה רק להיכנס להרגיע את התינוק ולומר לאמא: “אהבת לרקוד תובילי בעצמך, גברת…”, או משהו עוקץ, מבט של בוז, כי מגיע לה. אבל רק זה.
התינוק היה יבש מבכי, קולו צרוד, ורידים במצח וקיפאון בעיניים רעבות. הוא פשוט רצה לאכול. האמא האומללה מתמוטטת על הרצפה.
דנה בקושי זוכרת איך פתחה לה את הארונות הריקים במטבח, ניחשה שמתכון החבילה הסתיימה, ונגסה באימה בפתק “אני מבקשת במ…”
הצעירה בכתה, סיפרה לדנה שהיא צריכה לעזוב את הדירה בעוד יומיים-שלושה ואין לה לאן, אין לה חלב בשביל הילד, תומר נעלם, לעולם לא היה כסף. ושהיא מצטערת, ושלא ידע… אפשר וצריך לסטור לה. ושהתינוק רוני מבוגר רק ב-9 ימים משאול של דנה.
דנה חזרה בריצה עם שקיות מלאות, הנפיקה חבילה גדולה של אוכל וצידה, והאמא רצה אחריה עם רוני השבע שרק נרדם בזרועותיה. בדרך דנה רק חשבה איפה יכניסו עוד שתי מיטות…
שלוש שנים אחרי זה, חגגו בחתונת רוני, ואחרי עוד שנה בחתונה השנייה של דנה. הבעל החדש של דנה שונא גרביים לבנים, תמיד אומר שצריך צבע בחיים, אוהב את דנה, את הבן שלה ואת שתי הבנות הנוספות. רוני, כבר אמא לארבעה בנים, ובעלה לא מפסיק לחלום על בת קטנה.
רק לקראת הסוף, כולנו למדנו בחיים, כמו באהבה, אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה יבוא השיעור שלנו, ולפעמים רק כשאנחנו מרפים מהכאב ופונים לעזור לאחר, אנו מגלים בעצמנו את הכוח להתחיל מחדש.
