כשאמרה לאהוב שלה שהיא בהריון, הכל נרשם על פניו של גבע. היה אפשר לראות שהוא לא ציפה לזה, ובוודאי לא חלם להתחתן כל כך מוקדם…
נעמה התאהבה בו עוד לפני שמלאו לה שמונה עשרה. גבע מהשכונה הסמוכה מצא חן בעיניה מזמן, וכל אביב הם בילו יחד, מטיילים ברחובות הצרים של קריית שמונה, יורדים אל הירדן, מתבוננים בשמש השוקעת בין ההרים.
הייתה אמורה להתקבל למכללת תל חי. יום אחד, נעמה שמה לב שמשהו אצלה משתנה. בדיקה אחת בודדה סיפרה לה את מה שחששה היא בהריון. נעמה לא ידעה מה לעשות.
“מה אמא תגיד, מה אחותי תחשוב, מה יגידו כל הדודים והשכנים?”
נפשה סערה.
נעמה קיבלה החלטה קשה לא תלד את הילד. בסלון של הבית בקריית שמונה, מול מבטה של אמא דינה, היא בכתה ואז עזבה, עלתה לאוטובוס לתל אביב, בלי שאמא מנסה לעצור אותה.
באותה תקופה, לאמא שלה לא היה קל משפחה ללא אב, ואחותה של נעמה יוצאת מהשליטה בהדרגה. הגדולה מביאה “הפתעה” כזאת? איך תעמוד בזה?
בתל אביב, זה נגמר. אחר כך לא פגשה בגבע שוב. למען האמת, גם הוא לא שאל או התקשר…
מרירות מוזרה החליקה לליבה של נעמה, סוג של חלל: לא יכלה יותר לחזור לשולחן הלימודים. לא יכלה לבקש מאמא עזרה, ודינה עדיין כעסה.
משהו היה צריך להשתנות. לתל אביב לא תחזור, בכפר השמועות כבר התרוצצו סביבה.
גורלה הוביל אותה, כאילו מתוך שינה, אל שלט דרושים בתחנת אוטובוס ברחוב אבן גבירול. כתוב בו בכתב יד ישר: “דרושה מטפלת, עם מגורים, לילד בן שלוש”. בדיוק זה!
נעמה התקבלה לבית משפחתו של אלדד ולילך, זוג מרצים באוניברסיטת תל אביב. הילד, עידו, היה ילד־פלא, מאוחר והיחיד שנולד להם, והוא התאהב בה ולא הפסיק לבכות כאשר נסעה מדי פעם לבקר את אמא והאחות בקריית שמונה.
השנים חלפו, ונעמה נהייתה בבית המשפחה חלק בלתי נפרד. היא לקחה על עצמה את כל ענייני הבית, ניקתה, בישלה, הלבישה, עזרה לעידו עם שיעורי הבית, ועשתה קניות בשוק הכרמל עם סל צבעוני.
כשגדל עידו, נפרדה מתפקידה כמטפלת והמשיכה כעוזרת בית. המשכורת לא הייתה גבוהה ששת אלפים שקלים, כולל מגורים ואוכל אבל מצאה בחיק המשפחה מקלט, ביטחון וחום.
הדבר היחיד שהעיק היה איזה רומן קצרצר עם דניאל, בחור טוב מהבניין ליד. אחרי תקופה קצרה וערבים תחת אור המנורות ברוטשילד, זה התפתח לרציני. אבל אחרי שלוש שנים של זוגיות, לא רצתה להסתיר ממנו היא לא תוכל להביא ילדים.
גם הפעם נשארה לבדה. שוב נשבר ליבה.
מקלטה היחיד נותר בית המשפחה. היא טיפלה בלילך ואלדד, דאגה להם כאילו היו הוריה. למעשה, הפכה לבת בית. עידו כבר למד באוניברסיטת תל אביב, אחר כך קיבל עבודה בחו”ל, ודיבר עברית ואנגלית כאחד.
אבל לילך נחלשה. נעמה טיפלה בה כמה שנים, ואלדד עבד ימים ולילות כדי להחזיק את הבית ולעזור לעידו רחוק בלונדון.
זה לא ארך. בלילה האחרון שלה, לחשה לילך לנעמה:
“אל תעזבי את אלדד… תישארי איתו…”
מאז שנפטרה לילך, האור בבית הלך ודעך. אלדד שתק המון, ישב שקט מול הצלחת בארוחת ערב. נעמה הרגישה מיותרת, כמו צל חולף ליד השיש. היא ידעה אם לא תלך, תיתקע, אבל מה תעשה? אין לה מקצוע, והכפר מעלה אבק…
לילה אחד, אחרי הארוחה, מצאה בו נעמה את הכוח נעמדה ליד אלדד ואמרה בשקט:
“אני חייבת לעזוב, אלדד. לא זקוקים לי כאן עוד. תודה על הכל.”
אלדד הזדקף, כמו התעורר ממעמקי שינה. “מה? לאן תלכי? כולם עוזבים אותי? תשאירי אותי כאן לבד?”
נעמה לקחה אוויר. אלדד קם אליה, תפס את ידה ברוך ונישק לה, לראשונה מאז הכירה אותו.
“תשמעי, נעמה. את לא עוזרת את משפחה אמיתית. לא אשאיר אותך. מבטיח!”
והוא המשיך:
“לילך ביקשה ממני בקשה אחרונה שתישארי. כולנו התרגלנו אלייך, כל כך הרבה זמן. תישארי, נעמה, אל תלכי. הכול יהיה כמו היה. תשמרי עליי אשמור עלייך.”
הם עמדו מחובקים ליד החלון שבמטבח, האור ברקע כמו מהבהב בין חלום לזיכרון, ושניהם בבכי שקט.
אחר כך נהיה קל יותר.
החיים המשיכו בשקט. נעמה חיכתה לאלדד מהעבודה, ניקתה את הדירה, עידו לפעמים התקשר מסידני והבטיח לבוא לבקר…
השנים חלפו, שנה ועוד שנה, ולפני יום הולדתה של נעמה, סיפר לה אלדד ברצינות שהוא רוצה להתחתן איתה. לא סתם באופן רשמי, שיידע לדאוג לה, והיא הרי צעירה ממנו.
נעמה הודתה, אבל רצתה לחכות עד עידו יגיע. כשהגיע, דיבר אלדד שוב, והפעם עידו תמך בו אהב את נעמה ממש כמו אם שניה. לעידו הייתה עבודה מצוינת, דירה בתל אביב, ואישה.
כך, סוף סוף, הפכה נעמה לאשתו של אלדד. הם אהבו אחד את השנייה כמו שלעיתים לא מצליחים זוגות צעירים.
נעמה המשיכה לקרוא לו “אלדד”, מתוך כבוד, והוא קרא לה תמיד “נעמה שלי”. מעולם לא הייתה כה מאושרת.
כל ערב התפללה בעד בריאותו, מבקשת שאלוהי אברהם יאריך לו ימים.
וכשפגשו אותם יחד מטיילים ליד חוף תל אביב, איש לא שיער שחלפה כמעט כל חיים ושהלב הנדיר שביניהם יודע לאהוב בשקט בלתי מוסבר.
