כמה מוזרויות במשפחתה של תמר חמודי
תמר עם הכלבה שלה שוב יצאה
אלוקים, מה שוב היא עשתה למסכנה הזאת? תראי, זנבה של ליבי כבר לא סגול, אלא ורוד! תראי איך היא מנפנפת בו!
נו, מה לעשות אם הילדה הזאת מיוחדת במינה? לפחות היא טובת לב וישרה! כמה כאלה יש היום? כשהסבתא היתה חולה, תמר כמעט גרה בבית החולים. כל היום רק רצה ודאגה, לא חשבה על עצמה בכלל.
באמת? רק אתמול ראיתי איזה בחור נאה מוריד אותה מהאוטו ממש כאן למטה.
אולי זה נהג מונית.
בטח… מאז מתי נהגי מוניות מנשקים ידיים לבחורה?
באמת?!
בדיוק. אני אומרת לך, תזכרי את המילים שלי תמר שלנו עוד רגע מתחתנת.
יופי, שהסבתא שלה תתרגש בשבילה! כזאת נכדה גידלה לה: חכמה, יפה, ויש לה ערכים! אם רק לא המקצוע הזה שלה בכלל מושלמת!
מה רע במקצוע שלה?
חוקרת משטרה?! זו עבודה לבחורה?
אל תגידי! יש הרבה בן אדם נאמן לחוק כמו הסבתא של תמר? אולי בזכותה היא כזו. וגם, יצאה חוקרת לתפארת. אפילו כתבו עליה בעיתון והייתה תכנית בערוץ 12 עליה! ואת מדברת
אני מה? אני כלום! רק שתהיה לה ברכה והצלחה. הרי מההתחלה היה ברור שתהיה משהו מיוחד! את זוכרת איך היא היתה ילדה?
ברור! כולה סבתא שלה. אש של ילדה!
הנערה, שישבו עליה וריכלו השכנות על הספסל מול הבניין, עברה, חייכה וקדה להן בראש. פתאום ניתרה בריצה קלה אחרי הכלבה עם הזנב הוורדרד הזה, שקפצה לה בין השבילים המלאים בחול ובשלוליות החורף התל אביביות.
הנה, נעלמה! לאן היא רצה?
איפה? להיפגש עם אחותה! שירה מגיעה היום מחו”ל!
ומה את יודעת?
תמר אמרה לי. הנה, תראי! מונית מגיעה.
מהרכב ירדה צעירה גבוהה ורזה, בלי לומר מילה חיבקה את תמר חיבוק ארוך ורק שרקה לליבי שרקדו לה בין הרגליים.
תמר! מה הפעם עשית לכלבה המסכנה?
לא יפה? זה בדיוק הצבע שסבתא אוהבת.
אוי, מה התגעגעתי אלייך, משוגעת שכמוך!
תמר חיבקה את אחותה וצחקה.
כל השכונה ידעה, שתמר חמודי ילדה מוזרה במקצת. זה התחיל כבר בילדותה ילדה מתוקה עם שתי צמות דקות, בכל צמה סרטי שיער רחבים, כמו שסבתא קשרה לה. תמיד אמרה שלום לכולם בחיוך גדול, קצת עקום, לפני שהשיניים תיקנו אצל הסבא החורג שלה. אחריו בא ה”מה נשמע?” הרגיל שלה.
אבל לשאלה הזאת של תמר, מהר מאוד הפסיקו לענות גם כאלה שאין להם שלדים בארון ולא תוכי שמגלה סודות משפחתיים לשכנים.
פשוט כי פחדו ממנה.
הילדה הזאת היתה פטפטנית איומה.
אבל הייתה לה גם תכונה נדירה היא ידעה לקשר בין כל פרט ששמעה או ראתה, ולהגיד את זה בדיוק לאדם המושפע.
דודה סמדר, כשהיית בעבודה, דודי רפאל בא לדירה של תמרה מהקומה השלישית עם פרחים, כמו שהוא מביא לך ליום הולדת. רק שהפעם זה היה זר גדול וצהוב. רציתי להריח, אבל לא נתן, והלך אליה. איך זה שלה מותר ולי לא?
סמדר, שהיתה מקבלת בהבנה את הסיפורים של בעלה על “שעות נוספות” ו”אין זמן”, הייתה נבהלת, סוקרת בהיסטריה את הסובבות לראות מי שמע, והייתה בורחת משם במהירות, בלי להגיד שלום לסבתא של תמר.
ילדה, למה את מדברת עם דודה סמדר? היא לא שאלה אותך!
סבתא היתה כועסת, ללא הסבר מניח דעת. תמר נעלבה, לא מבינה מה עשתה.
אילו רק היו מסבירים לה אולי הייתה שותקת בפעם הבאה.
אבל אחרי מקרה כזה, הפכה סבתא שלה לאבן אנדרטה במרכז רבין שאליו אהבה תמר לטייל מחזיקה חזק בידה, לא אומרת מילה וחורצת שפתיים, וכולם ידעו היום אין קינוח אחרי ארוחת ערב.
תמר לא שמחה בזה. אבל נזכרה מייד שלאנדרטה, בניגוד לסבתא, אין יונים על הראש שמלכלכות, אז תסרוקתה תמיד מושלמת.
על רבין סיפר לה סבא החורג, שאהב אותה כמו שלא אהב אף אחד.
למה הוא קרח?
הרבה לחץ!
הוא היה בלחץ?! היה לו מקצוע קשה?
נכון.
גם הוא היה רופא ילדים?
הדמיון של תמר כבר רץ קדימה רואה את האנדרטה מתכופפת במרפאת סבא, עם ילדים מבוהלים מחכים ל”בא הבא”, כשראשו הקרח מבצבץ בדלת.
סבא גיחך וצחק, עד שהיו פונים אחריהם מהרחוב.
אם רק היה! אולי העולם היה אחר. אבל הוא היה ראש ממשלה, לא רופא.
זהו? אם היה ראש כבר היה צריך נוצות! כמו בספר.
ככה המשיכו לשוחח על הכל, ותמר בלחיים מנופחות שאלה:
מה אתה מרשה לעצמך ככה להתנהג?
מה?
דווקא כמו הסוס של הגנרל! תהיה צנוע!
וחוזר חלילה בסוף, סבא קונה לה דווקא גלידה “בסוד”, כי סבתא אוסרת ממתקים לפני הצהריים. וסוד כזה תמיד שמרה.
תמר, אם תספרי לסבתא, לא תסלח לי.
תהיה מריבה?
ועוד איך! מכירה אותה…
אתה לא מקשיב לה!
אני גבר! מה את חושבת, שאלך לפי הכללים?
לספר לה על הגלידה?
לא! להיות לא ממושמע זה אחד, אבל לעצבן סבתא זה כבר טיפשות.
אז אתה פחדן?
לא. אני פשוט חכם מניסיון. מעדיף שלום גרוע ממריבה טובה.
מה זה אומר?
אסביר אחר כך. עכשיו נלך לקנות פרחים לסבתא.
למה?
שלא תשים לב לחיוך המרוצה שלך
וסבא הזה, שהגיע לזירה בתור מתנה לשנה החדשה בזכות אהבה שניה של סבתה, הפך לבן בית אהוב על תמר, שאפילו סבא הביולוגי לא הצליח להשתוות אליו.
תמר גדלה, מוקפת עוד ועוד אהבה. הוריה היו חוקרי ארכיאולוגיה, עבודה חשובה מאליה, ותמר נשארה אצל הסבתא ברמת גן, שהסתדרה עם הכול, קיבלה מיליון עצות מהשכנות, וגידלה אותה לבד.
בגן הילדים לא התקבלה בגלל בריאות בעייתית; כל פעם חלתה. אחרי ייאוש מוחלט, סבתא קיבלה עצה מסבא פטר נוותר על הגן עדיף, ותמר בריאה, וזה מה שחשוב.
בעונת האביב עברו למושב, עם בית עץ בין אורנים. כאן היו לה כל החברים: ליאת, התאומים נועם ועומר, רונית שרקדה כל הזמן. בשביל כולם הייתה תמר “המוזרה”, אבל כאן, בין הצחוקים והמשחקים, דווקא מצאה את מקומה.
כשמלאו לה שש, הגיעה לחייה שירה ילדה אמיצה, עם שיער פרוע, קצת ערסית, ותמיד בטוחה בעצמה. יום אחד זחלה תחת שולחן המטבח וגנבה תותים משקית של סבתא. תמר נבהלה, צרחה, וסבתא באמצע הבישול רצה לברר מה קורה
שירה חייכה בשקט מתחת לשולחן:
מה את צועקת? לא מעניין אותך למה באתי?
וכך, לאט לאט, היא נהפכה לאחות, לא אוהבת מסודרת, אבל אחות נפש.
שירה נכדה של חבר ותיק של סבתא, שאיבד את כל משפחתו. היא והסבתא שתי נשים חזקות הסכימו ששירה תחיה איתם.
כשסבא של שירה חלה, עברה לגור אצל סבתא ותמר; וכשנפטר, נשארה איתם. תמר קיבלה אחות; וסבתא עוד ילדה לאהוב.
לא דומות זו לזו כלל, אבל דווקא השונות יצרה ביניהן ברית עדינה, שהפכה לחברות שלעולם לא תתפרק.
זה בזכות שירה שתמר למדה איפה עדיף לשתוק, ואיפה ללחוש את מה שיודעת; בזכותה, אף אחד לא צחק עליה כשהחליטה להיות חוקרת במשטרה.
דוגרי, מתאים לך להיות בלשית למרות שסבא שלי היה אומר שזו עבודה של כלבים, בסוף הכול עף לאבדון אם תיפול בידיים הלא נכונות.
אז דווקא אני אהיה חוקרת.
למה?
שיהיה לפחות אחד שלא מקלקל! ותמר פרצה בצחוק, אז לא הבינה עוד כמה אחריות ויופי יש בתפקיד.
יכול להיות שצחקו עליה, קראו לה “המשונה של השכונה”. שיהיו בריאים! לה הייתה מטרה, ותמיד עמד מאחוריה “צבא אהבה” סבתא, שירה, סבא, שאהבו בכל ליבם:
תמר, אכלת משהו היום? מה זאת אומרת לא?! בושה! ואת, שירה, על מה את צוחקת? גם לא שמת פיתה בפה מאז הבוקר! נו, מהר אוכל על השולחן! ושתהיה צלחת נקייה! פטר! צריך להזמין אותך במיוחד? תעזוב כבר את ליבי ורוץ לשטוף ידיים! למה לכלב יש זנב ורוד? מה זה “רק כי רצינו”? באמת?! אני באמת אומרת משפטים כאלה? לא מתכוונת… אל תבלבלו לי במוח! המרק מתקרר יאללה, לשולחן!
