21 באוקטובר
ריבונו של עולם, אייל! עד כמה אתה איש קשה… כמה מסובך איתך! למה אי אפשר פשוט לעשות מה שאני מבקשת?
כשאני שומעת את שירה המתנגן של דנה, אשתי, אני תופס עד כמה היא מדהימה. לא רק יפה מהממת ממש! רגליים ארוכות, עיניים כחולות-עמוקות, וגוף כל כך מושך שמסובב אחריה גברים כל הזמן כשהיא נכנסת לשדרות פארק העצמאות בתל אביב, לא רחוק מהמלון שבו אנחנו מתארחים.
ואני לעומתה? חסר קסם. כמעט ראש אחת נמוך ממנה, נראה כמו חבית קטנה ידיים ארוכות, רגליים קצרות, והקרחת כבר מתחילה לזחול לקדמת הראש. אם יש משהו יפה בי, אלה רק העיניים חיות, חכמות, רואות אנשים לעומק. אולי בגלל זה כולם מתפלאים מהזוגיות בינינו: היופי והחוכמה שמבינה הכול בין השורות, עם גבר שלכאורה היה כלום.
אנחנו כמו הפועל ועשתורת, רק שבמקום פטיש אני מרבה להחזיק בזרועותיי את הילדה שלנו, תמר. היא לקחה ממני כמעט הכל רק את הצבע של השיער, אשכתה אדמונית, ועיניים כחולות ירשה מדנה. הגלים לשערה בלתי נשלטים ולעיתים אני מוותר מראש על נסיונות לסדר. וכך נוצר מצב שלרוב תמר רצה במסדרונות המלון אש מתגלגלת, ואני רודף אחריה מתנשף.
“אם כבר החלטת שאת ממש רוצה טיול למצדה אז תסעי,” אמרתי לדנה. “אני לא בטוח שתמר מוכנה לזה… זה רחוק, והחום ואז היא תתחיל לבכות וכל הנסיעה תיהרס. את יודעת!”
“ויש לי מה לעשות עם זה? בשביל מה אני נשואה, אייל?! גם ככה אין לי דקה שקט במלון. זה לא מעניין אותך? הכל בסדר מבחינתך?!”
הקול של דנה, כמו תמיד, עולה בבת אחת, ותמר מיד נדבקת אליי בחיבוק, טומנת ראש בצווארי כאילו מחפשת מסתור.
“מה פתאום שאני לא אכפת לי, אהובת לבי. אני פשוט מת לשחות איתך, או אולי נצא לשייט יאכטות, או ניסע לצלול. מה שמתאים לך,” חייכתי אליה וביקשתי.
“אני רוצה את ים המלח והמצדה,” פסקה דנה, סובבה גב והתרחקה לבריכה, בלי להביט אחורה.
נאנחתי. ידעתי כבר שנים שדנה לא תתנהג אחרת; ככה רובן בזוגות שגדלתי ביניהם, מה לעשות אני מתמיד, רציני, משקיע, והיא… כל כולה בעשייה עצמית, יפה, רגילה לקבל יחס.
לא ברורה לי עד היום, איך נהייתי לאחד מאותם גברים “נחשקים”. הנשים מעולם לא נמשכו אליי. אבל כשהכרתי אותן בעבודה או בעסקאים לא הייתה לי בעיה. תמיד ידעתי לשמור על דרך ארץ, על חוש הומור, ולשאת ולתת כאחד המוכשרים. אבל התאהבתי וזהו. נהייתי בחור מגושם, לא יודע מה להגיד, לא לאן להניח ידיים, לא איך לקבל תשומת לב. פעם אחר פעם ויתרתי מראש על לנסות לנהל חיים רומנטיים. עבדתי הרבה, ביליתי עם אמא שלי (מירי, שגרה בכפר ליד קיסריה), והשלמתי עם זה שאתחתן לעולם לא.
היציאות המקריות היו רק “בשביל הבריאות”, כמו שאמא שלי הייתה קוראת לזה.
ואז, יום אחד אחרי עוד לבישת מעיל החורף ושתייה של תה עם ריבת תאנים שאמא הכינה במיוחד, שמעה מירי שלי החלטה: “די! הגיע הזמן שתקים משפחה. נמצא לך שדכנית.” גיחכתי, אבל אמא לא זזה מצעדה. היא הכריחה אותי לפתוח דף ולכתוב בדיוק איזה אשה אני מחפש. ישבנו עד הלילה, עניתי לה אפילו על מה שלא העזתי לחשוב.
וכך הופיעה דנה. במראה בדיוק מה שחלמתי. אבל את מה שבתוכה, למדתי רק תוך כדי הנישואין: ראיתי שזה בעצם חוזה. דנה לא רוצה לבשל, לבלות זמן בבית. אפילו חדרים נפרדים היא נשבעת שלצד הנחירות שלי אי אפשר להירדם (לא יודע אם זה נכון, למי אכפת? ליפתי הזאת הייתי מוכן להכול).
ילדים? גם זה לא היה בתוכה. אחרי משא ומתן סוכם: קודם טיולים בעולם, ואחר-כך.
ואז הגיעה תמר, שמיד שינתה הכל עבורי, לא עבורה. רציתי לבלות איתה כל רגע. רק צרם לי שדנה השקיעה בה רק בלוק בגדים ושדרוגי חדר, הצגה לחברות. בפועל, תמר גדלה איתי, עם מיטת תינוק בחדר שלי, צעצועים, מגירות, הכל אצלי.
“היא תאכל פורמולה, לא מניקה לא אחזור אחר כך לניתוחי חזה. כמו שככה! תחפש אחות או תביא סימילאק. אלפי ילדים גדלו ככה כולל אתה, לדבריה של אמא שלך. אין לי בעיה עם זה.”
למרות כל המאמצים, לא הצלחתי לגרום לה לשנות גישה.
“אני פשוט מייבבת בין ארבע קירות, איתה צורחת כל היום! ואתה? רק משקיע בעסקים. אל תשער כמה קשה לבד!” היתה מתלוננת.
חמותי, אסתר, שמעה שאני מחפש מטפלת, והציעה על המקום שתהיה אצלנו במהלך השבוע. שמחתי רק דנה היתה על סף פיצוץ.
“למה אמא שלי פה? שתתחיל ללמד אותי ‘איך להיות אמא’? חשבתי שאתה לטובתי, אבל אתה… אייל, איך אתה כזה קשה? אתה לא אוהב אותי מספיק?”
“אני אוהב, אבל גם את הילדה שלי! והיא צריכה עוד מישהו שאוהב באמת, לא דמות שמגיעה רק להצטלם.”
אסתר עברה לדירה שלנו והפכה להיות עוגן עבור תמר, שזיהתה מי באמת אוהבת אותה.
תמר התחילה בסטודיו לבלט, עברה לגן ילדים פרטי, טסה איתנו בכל עונות השנה אני תמיד הייתי איתה, ולא היה אכפת לי.
החופשה הנוכחית לא הייתה שונה עד שתמר לפתע קיבלה חום גבוה והתחילה להתלונן על כאבי ראש.
“הרסתם לי את החופשה,” דנה פסעה בחדר, מחכה שיגיע הרופא אותה הזמנתי.
“מה את מדברת דנה? הבת שלך חולה!”
“זאת סתם צינון. אמרתי לך לא לקנות לה עוד גלידה.”
הרופא בדק, אבחן התאמצות ומתח ימי מנוחה.
לא הססתי. “אנחנו חוזרים הביתה.”
“למה, אייל? למה? הרופא אמר שזה שום דבר!”
“אני לא סומך על זה. לילדה לא אמור לכאוב כך הראש. אוספים דברים, חוזרים!”
במרכז הרפואי בתל אביב איתרו מיד שיש כאן בעיה אמיתית. כל החיים נעצרו, נשמתי ונשארתי לצד תמר ימים כלילות. דנה הייתה שם, אבל כולם ראו היא רק ברקע. כל שאלה שהופנתה אליה הפכה לבלבול, דמעות מזויפות, רק אליי הופנו בסוף כל התשובות.
דנה באמת לא כל כך דאגה היא ראתה שצוותים עושים כל מה שאפשר. בעיקר התגעגעה לחיים החופשיים שלה.
הקו נשבר כשהבינה שאני מוכר את הבית.
“למה, אייל? חסר לך כסף?”
“אין לי ברירה. טיפול טוב לתמר עולה הרבה. אולי נצטרך לטוס גרמניה. נחזור מה שצריך אעשה הכל שתהיה בריאה. הבית, העסק, הרכב, לא משנה.”
“ומה איתי? מה יהיה איתי?” דנה בכתה, כבר מבינה לאן זה הולך.
“את? את תהיי חופשיה. אשאיר לך דירה ברמת אביב, רכב. רק תבואי פעמיים בשבוע לבקר. כשתהיה הטיפול בחו”ל, תבואי איתנו. את אמא שלה, תתייצבי מעט, תראי שאת מסוגלת. הילדה צריכה אותך!”
נשברתי. עמדתי במסדרון, לחוץ עד שיגעון, ולראשונה שטפתי אותה. אני בקושי עומד בזה, הפחד משתק. כל עולמי בפנים הילדה שלי.
“הפסיקי. לכי, שטפי פנים, אל תפחידי את תמר. תני לה שקט, ועכשיו תתחילי לתפקד. הבנת?”
דנה עזבה, ואני נכנסתי לחדר. תמר, שוכבת על הכרית, פיזרה על הכול את התלתלים בכתום ושאלה בקול חלש: “אבא…”
אסתר קמה אליי “אם תוכל שאשאר…”
“על מי את מדברת? ברור שאת פה. לא הייתי עומד בזה בלעדייך.”
“כל כך התביישתי… לא הצלחתי לגדל אותה כפי שצריך… ראיתי אותה הופכת לאישה אחרת, ולא הבנתי איך פספסתי. אייל, איך לא אפשל עם תמר?”
“תכיני מזרנים מראש… נתמודד. בכל מקרה, אסתר, אל תוותרי עדיין על דנה. תני לה צ’אנס אל תקטעי.”
תמר נותחה בסוף בהצלחה, אינסה אמא שלי עזבה הכל ובילתה איתי בבתי החולים ובחול. אחרי שנים שבהן החזקנו חזק, ברגע ההוא הרופא בציריך סוף סוף הוריד משקפיים, חייך ואמר: “הצלחתם!”
החיים חזרו אט אט.
דנה נשארה באירופה, תמר גדלה איתי ועם שתי הסבתות.
שנתיים של שיקום תקווה שבערה בנו. ואז, ביום הולדת 15 שלה הופיעה דנה:
אותה אשה יפה, נראית בקושי שונה, נשקה ללחייה של אסתר, הנהנה בראש אלי, עברה דרך כל החברות והחברים, והתקרבה. “תמר’לה…”
תמר הישירה אליה מבט בכחול הקר שלה. “אמא…”
דנה התחילה לדבר מהר, מתנצלת, מדברת המון והכל מגומגם. תמר עצרה אותה: “רגע, תרגעי. עכשיו לא הזמן.”
“אבל…”
“אני יודעת. נדבר אחר כך.”
לבסוף נכנסו לחדר שלי.
“תמר, כמה את מזכירה את אבא שלך…”
“מה, גם את חושבת שאני קשה, אמא?”
“זה לא מה שהתכוונתי.”
“אני כן. ואני עדיין שלו את יודעת שאבא שלך היה האיש הכי רחום, הגון, תמיד הגן עלייך. בשנים שהיית הרחק, הוא אף פעם לא אמר עלייך מילה רעה, לא הכניס אשה אחרת, אפילו לא התגרש. תמיד אמר שיש לי אמא, אף על פי שבפועל לא באמת היית.”
“מה את אומרת, תמר?”
“הוא לימד אותי לא לסחוב רוע, לסלוח כשאפשר. לא בטוחה שאני מוציאה את זה לפועל, אבל בשביל אבא אני מוכנה לתת הזדמנות. לא צריכה ממך כלום יש לי את שלי: אבא, סבתות. אבל בגללו אנסה לראות מי את באמת. אולי תצליחי להוכיח לי. אולי לא. כרגע? בואי, לחצי עוגה, יש שעה. ואחר כך, אם תרצי אולי נשוחח.”
כשירדה מתיבת החלון וסידרה וילון, קראה מעבר לכתף:
“נו, אמא, גם אני אישה קשה?”
שוב לא ענתה דנה. רק עמדה והביטה דרוכה. ידעתי זיק של תקווה שנדלק, קשה עד מאוד, והיא הבינה: אם כך, היא זכתה בלפחות עוד רגע אחד של חסד מבתה.
תמר, שלהבת אדומה של תלתלים, נעלמה מאחורי הדלת. דנה ליטפה את הזכוכית, במקום שבו נותרו טביעות אצבעות נערתה.
