המסעדה שאליה הזמין אותי עמית, איש עסקים תל אביבי, לפגישה השנייה שלנו, כאילו נשפה יוקרה בשרוולה; אור רך שצף דרך חלונות גדולים, מלצרים החמקו בשקט בין השולחנות כרוחות רפאים. עמית השתלב בנוף הזה בשלמות חליפה מהוקצעת, שעון מנקר עיניים וחיוך שחצני של מי שראה במראה המרכזית של חייו את עצמו בלבד.
“תזמיני מה שבא לך,” אמר בלאות, מבלי להציץ בכלל בתפריט. “אני לא סובל כשאישה מגבילה את עצמה.”
המשפט נשמע כמו מנטרה מתוך אגדה על נסיך נדיב, אך בבטן התפתל איזה חשש לא מוסבר. אולי משום מבטו הבוחן, או אולי מכמות הסיפורים הססגוניים על נשים קודמות שהזכיר בין לבין כולן, כך לטענתו, חיפשו בו ארנק ולא לב.
בחרתי לעצמי סלט חסה עם ברווז וכוס יין ירדן ריזלינג. עמית לעומתי פתח שולחן: סטייק עסיסי, טרטר, בקבוק יין יקר, ואחר כך עוד קינוח מושחת. הוא הרצה על עולם העסקים, קיטר על רדידות הדור, פילוסופיות על ערכים, דיבר רבות על חיבור נפשי ורוח. אני הנהנתי, שותקת, אך הכול הרגיש לי כמו בחינה סמויה כאילו יש שאלה מתוחכמת המתקרבת לבוא, ובכל רגע אתפס לא מוכנה.
תיאטרון של איש אחד
כשמלצר הניח על השולחן את חשבון העור השחור, עמית לא עצר את שטף הדיבור, אלא באדישות שלף יד לכיס אחד, ואז לשני, ואז טפח על המכנסיים בחיוך קלוש הביטחון נמס והפך לשאט-נפש מתוחכמת.
“אוי לא…” נשם עמית בהגזמה, צופה היטב אל עיני, “נראה ששכחתי את הארנק או במשרד, או במכונית השנייה שלי.”
הרים ידיים, הציג עצמו כמותש, אך פחד לא היה שם. הוא לא טרח לבקש מהמלצר להמתין, לא שלף טלפון להעברה בנקאית, פשוט הביט בי, כמו מוען מבחן.
“איזה קטע הזוי, נכון?” הטה את מושבו לאחור. “את יכולה לחלץ אותי? תשלמי עכשיו, ואז אעביר לך. אפילו עם ריבית. או בפעם הבאה, אני מזמין.”
באותה רגע הבנתי, לא מדובר בטעות או שיכחה תמימה, אלא ב’בוחן’ מחוכם, מהסוג ששמעתי עליו בפורומים של נשים, ראיתי בסדרות ישראליות אפלות, אך לא האמנתי שאי פעם אתמודד איתו בגוף ראשון.
הרציונל שלו היה אבסורדי בפשטותו: אם האישה משלמת בלי לעשות עניין היא ‘נחמדה’, קלה לשימוש ומצילה גברים. אם היא מסרבת היא חומרנית, ציידת כספים. אז לא עוד איש עסקים, אלא בוחן חסר עכבות ועתיר חרדות.
בטוח שהניצחון בכיסו, בחייו, ואני, מגורגרת מול “חתן שֶ-כדאי”, נדרשת להסכים ללא שאלה ולשלוף את הכרטיס ישר מהתיק.
קור רוח וחישוב
בשקט, בנחת, פתחתי את התיק. מטבעות נדרכו ברקותיו. “ברור שאין בעיה,” עניתי ברוך, וקראתי למלצר. “אפשר, בבקשה, לחלק את החשבון? אני משלמת על שלי. ואת הסטייק, היין והקינוח שהאדון ישלם.”
החיוך נמוג מיד.
“מה זאת אומרת?” לחש פניו קרבו אלי בזעם מאופק, “אין לי ארנק בכלל.”
“אני מבינה,” הנהנתי, תוך כדי שמניחה את הטלפון על הטרמינל. “אבל אנחנו כמעט לא מכירים. זה טבעי שכל אחד ישלם על עצמו. גבר שמזמין אישה למסעדה יקרה ומבצע הזמנה יוקרתית מראש אביה, זו לא אחריותי. אתה כבר מבוגר, ואני בטוחה שתמצא פתרון.”
המלצר עמד נבוך, תועה בין מבטים. עמית החל לאדים, והזוהר המצועצע התמוסס, ומשם נגלה אדם פשוט פגוע, אולי אפילו אורבני.
“את רצינית? על עשרות שקלים? אמרתי שאחזיר, רק בדקתי אותך.”
“בדיוק כך בדקת,” עניתי כשנעמדתי. “אני אישה שלא נותנת שיתמרנו בה.”
כבר פניתי ליציאה, ואז קלטתי שמשהו לא הושלם. הוא נשאר לשבת, עם חשבון לא משולם, מבולבל וכועס, בלי ארנק.
חזרתי, שלפתי כמה שטרות ואגרוף קטן של מטבעות אלו שתמיד דבוקות בתחתית התיק. “אגב,” הוספתי, “אם הארנק במכונית כנראה גם אין לך כסף למונית חזרה, נכון?”
הנחתי את המטבעות ליד כוס היין שלו.
“זה בשבילך לכרטיס רב-קו. אל תדאג, תגיע הביתה. תראה בזה תרומה קטנה למחקר שלך בנבכי נשמת האישה.”
כמה אנשים סביבנו סובבו ראשים. עמית נראה כאילו שחטו על לחיו סטירה סמלית.
יצאתי אל לילה תל אביבי לח, עם חשבון של סלט וכוס יין מחיר פעוט, בשביל לגלות בזמן מי הבן אדם מולי ולחסוך שנים מהחיים. מקווה שהוא למד משהו, אף על פי שספק אם אנשים כאלה משתנים באמת.
מה אתם הייתם עושים? הייתם מצילים מחזר ‘שוכח’ או בוחרים בדרך חדה, אך כנה?
