היא הגיעה אל בית העלמין סוד שהסתירה שינה את הכל
בית העלמין כמעט שומם, עטוף בדממה הכבדה של חורף ירושלמי קר.
שמש חיוורת תנחה נמוך בשמים, לא מוסרת חמימות, ורוח צפונית גילגלה עלי שלכת רטובים, נושאת ריח אדמה רוויה ופרחים נבולים מן האתמול.
בקצה שביל האבנים, אישה צעירה כרעה על הדשא המקפיא, מחבקת תינוק אל ליבה למול מצבת האבן של עידו בר-לב.
שמלתה השחורה דקותה זעקה אל הקור, פניה חיוורות, עייפות מבדידות ומלילות ללא שינה. דמעות חרישיות התגלגלו ולחלחו את פני האדמה.
התינוק שבזרועותיה פלט נהימה רכה; האישה נדנדה אותו בעדנה, נושקת למצחו, לוחשת הבטחות באוזנו הקטנה, מחפשת מפלט בחום גופו.
בעודה שוקעת במחשבות, חריקת צעדים קפואה הילכה מאחוריה.
היא הפנתה מבט וראתה אישה מבוגרת במעיל צמר אפור, שיערה הלבן אסוף בקפידה לאחור, עיניה אפופות עצב ישן.
מי את? שאלה בקול חנוק. מדוע את בוכה על קבר בני?
הצעירה קפאה, חיבקה את הילד ביתר שאת.
אני אני מצטערת. לא רציתי גמגמה, אך עיניה של האישה כבר נחו על פני התינוק.
המבט התמקד בילד, עיניו הגדולות כהות כיין ירושלמי, זהות לאלו שהיו פעם לבנה. האישה המבוגרת החווירה, נשימתה נעתקה.
חכי מה אמרת? לחשה.
הצעירה בלעה דמעות וענתה, הוא הוא אבי הילד.
כעבור זמן מה ישבו בשתיקה על ספסל האבן. התינוק שקט, עטוף בשמיכה ישנה, רובץ בין שתיהן. בשפתיים רועדות שאלה אותה לשמה. “טליה,” ענתה הצעירה.
טליה סיפרה כיצד פגשה את עידו, איך טוב לבו שקטו ליבה אליו, על הכמיהה לאתרו כאשר נודע לה דבר ההריון שיחות שלא נענו, הודעות שנשארו ללא מענה, ואז דממה.
אמו של עידו עצמה עיניים; ברטט סיפרה את שחשף הסוד המאוחר עידו היה חולה מאוד, הסתיר זאת מכולם.
כאשר גילו, לא נותר עוד זמן להיפרד.
טליה למדה על פטירתו דרך האינטרנט, כואבת ולבד.
היא לא חיפשה כסף או הסברים; רק רצתה שבנה ידע היכן נמצא אביו, שירגיש שהיה קיים.
ימים מספר לאחר מכן, בדיקת דנ”א בתל אביב קיבעה את הידוע הילד הוא באמת בנו של עידו.
הזמן ריפא, האמת התקבלה במשפחה. כעת האם לעולם אינה באה לבד אל הקבר.
היא מביאה צעצועים, שמיכות ופרחים טריים, מספרת לנכדהּ על אב שלא יכיר לעולם.
וכשהילד צוחק, היא לפעמים עוצמת עיניים חזק, כאילו שבה ושומעת את קולו של בנה.
המצבה חדלה להיות סמל לאובדן בלבד;
הפכה לפתיחה לסיפור, שיותר מדי זמן חיכה שיסופר.
