מסע אל חיים חדשים לאחר סערות קשות
התמודדות עם הקשיים שמטילה המציאות ומציאת שביל לתקווה
באמצע שנות הארבעים שלי, הכל נמס מסביב. בעלי עזב אותי, הסית את אורן בננו היחיד נגדי, ונשארתי לבדי, משיטה חסרת עוגן בין ייאוש לשגרת יומיום שכבר לא שייכת לי. משהו בי נסדק. כדי לשרוד, התחלתי לעבוד כמנקה בבית הספר השכונתי בירושלים, מנסה לשמור על קורת גג ותשלומי החשמל בשקלים אחרונים. אבל הראש לא הפסיק להסתחרר מהגירושים והמשפטים, ומהר מאוד פיטרו אותי.
המשכתי לשוטט בתל אביב, כמו לולאת חלום נמתחת, הלב בידיים, שומעת איך נדמה שאני בעצמי נהיית לאבק שרק מנקים אותו משטיחים ישנים. ערב אחד, אחרי יום עייף מהרגיל, הלכתי ברחוב אלנבי, המדרכה תחתיי מתמסמסת. פתאום, הבזק אור חלומי צרב את עיניי ורעש בלמים חרק באוזני רכב חולף, מתקרב במהירות לא סבירה. רציתי לא לזוז, להפוך לשקופה, עד שהרכב נעצר במרחק נגיעה.
דמות גבוהה יצאה מהאוטו, לובשת סרבל עבודה של תנובה, עיני אגוז גדולות ופתוחות:
“את מבינה שכמעט קרה פה אסון?”
לא הצלחתי להוציא מילה, רק הנהנתי בעיניים טרוטות.
הוא ראה אותי רועדת, ונרגע. “בואי, זה לא מקום להסתובב לבד בשעות כאלה.”
באותו הרגע הגיחה קשישה מלאת חיים עם כלב פודל חום קצר־שיער קראה לו שמאי והתעקשה:
“עזוב אותה, אולי היא באמת צריכה מילה טובה. תהיה נחמד, כן?”
פתאום הרגשתי כאילו הסצנה הזאת נפלטה מחלום אחר, שבו המציאות רכה, והרחמים מטפטפים מהתקרה. המשפט הזה התגלגל לי בראש כל הדרך חזרה: אולי עוד יש טוב.
אחרי יומיים פגשתי את מוריה, מורה לאמנות בבית הספר, שכבר עברה לא מעט בעצמה. היא חייכה אליי, הבליחה אל תוך עגלת חלומותיי, והציעה עבודה זמנית מטפלת במקלט לנשים חסרות בית בשכונת בית הכרם, לשלם ולו במעט על הלילות הקרים ההם.
שם, בתוך מקצב הלב הנשבר מחדש, הכרתי את רן פסיכולוג בעברו, שהקדיש חייו הלאה לתמוך בא/נשים בשברם. הוא לימד אותי לנשום לאט, לגלות אמון בזהירות, ועם הזמן הפך לחבר ולקול שני בתוכי.
בהשראת רן נכנסתי לקבוצות תמיכה חינמיות, גיליתי אמנות טיפולית, משחקי צבעים, סדנאות שירה ועוד. לאט־לאט למדתי שאפשר לגעת שוב בתקווה. ששום כאב לא מוחק את הערך שלי. הלב, שהיה מרוסק, התחיל לאסוף את עצמו מחדש.
חיבוק קבוצתי של תמיכה
יכולת ללמוד מיומנויות חדשות ואמנות מרפאה
צעדים בהקלה על כאב ישן
ובמקביל אורן, הבן שלי, התחיל להשתנות גם הוא. לאט־לאט, בשיחות עם יועץ ודרך לילות בלי שינה, הגיע ההבנה שגם לו קשה, ששנינו טעינו. שערי התקשורת התשוקפים בינינו סוף סוף החלו להיפתח בדיאלוג אמיתי.
אחרי כמה חודשים מצאתי עבודה בספרייה, עטופה בין מדפי הספרים ברחוב סוקולוב ברמת גן, שם פגשתי נשים נוספות בסבך חייהן. שיתפנו סיפורים, צחקנו ובכינו, עסקנו ברקמה ובעיקר תמכנו זו בזו.
העולם פתאום החליף צבעיו. בספרייה פגשתי את גפן פעילה חברתית פמיניסטית הלהוטה לסייע לנשים במצוקה. גפן זיהתה בי את הרצון לשנות, וגררה אותי למעגלי התמיכה שלה, שם נשים קרסו וקומו יחד.
“כוח ונכונות לשינוי אלה הדלק לשלב הבא,” נהגה גפן לומר, והיא חמקה לעוד חלום אחד שבו השמש זורחת מבין דפי ספר ישן.
בהמשך, עם הלימודים בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, פגשתי את איילה אשת חזון וניסיון, שהייתה למלווה קרובה. היא עזרה לי לגלות את עצמי מחדש, ללחום על זכותי ולשמוח בשינויים.
במהרה יחסיי עם אורן חזרו לפרוח. גדלתי יחד איתו, טיילנו בשישי בבוקר לאורך חוף הרצליה, דיברנו על חלומות מחודשים. החיוך הראשון שלו, אחרי הרבה זמן, חימם לי את הבטן כמו ארוחת בוקר במסעדה שאהבתי פעם.
עם הביטחון שב אליי, הפכתי למתנדבת בעמותה למען ילדים במצוקה. בפעילות חלומית כמעט, חלקתי עם ילדים ונוער את דרכי הכל־כך שבורה, מי שהייתה ואני שאני נהיית.
התנדבות מילאה את הריאות שלי בשמחה חדשה. ראיתי איך נשים קמות בעקבותיי ומתחזקות, יחד עם גפן ואיילה ייצרנו קבוצת תמיכה שיתפנו סיפורים עתיקים וחדשים, ציירנו עתיד, למדנו יחד לחצות גשרים שנבנים מסבל ומתיקון.
לתרום, להוציא מתוק מעז
ליצור מרחב לנשים
להדליק אור במקומות חשוכים
פעם אחת פנה אליי בחור צעיר, עיניו מלאות בלהבות של תקווה, רצה להיות מורה לילדים שלא מוצאים את מקומם. נהייתי עבורו כמו שמורה נותנת יד לתלמיד בשיעור ראשון.
בחלומות כתומים, חיי התמלאו במסעות והרצאות, מאמרים למגזינים של נשים, בשביל לעזור לאחרות לא להיכנע, להאמין בטוב הנסתר מתחת לכל כאב. המילים שלי, כך סיפרו, נגעו בישר בלב.
אורן, האור הפרטי שלי, עלה ללמוד כלכלה באוניברסיטת תל אביב, מביט רחוק, והפכנו לצוות של אם ובן דוחפים זה את זו, מניפים חולמים גדולים.
השתלבתי בפרויקטים חשובים בעיר, מתקנת נשים צעירות ואמהות שנקלעו למשברים, מעבירה סדנאות העצמה, יוצרת חזון משותף, מלמדת שכל פחד היה פעם וגם יחלוף, כמו ענן בלילה ירושלמי.
ואז קיבלתי הזמנה להרצות ביום עיון גדול על הצדק החברתי. סיפרתי את סיפור מסעי ושתלתי זרע של תקווה במאזינים, בת קול פתוחה שאולי תשנה נתיב למישהי אחרת.
בתוך כל אלה, אני ואורן המשכנו לטייל, לשוחח על אהבות ועתיד, לגלות מהו המשקל האמיתי של משפחה אהבה וכן, חיבוק בלי חשבון.
בהמשך, כתבתי ספרים קטנים, מאמרים, והשארתי אחרי עדות שקטה למהותי, מעודדת נשים לראות את יופיין ויכולתן לשנות. קוראות וקוראים העבירו הלאה את מילותיי, כאילו היו מפתח קטן לדלת עתידית טובה.
כל רגע, אפילו הקשה מכולם, הוא לבנה במסע של תיקון והתחזקות. כל כאב מתמוסס בסוף, והופך למוזיקה חלומית שלא נגמרת. תודה לכל ניסיון, ללאן שהביא אותי ולאופק שלפניי כל עוד הלב פועם, יש טעם לקום, ללכת הלאה, לחיות את הפלא של החיים.
