Папא חלם על בן, אך נולדה לו בת “חסרת תועלת” שליבו סירב לקבלה. במשך שנים הייתה הילדה הלא רצויה הזו קורבן לעלבונות ולבדידות, אך בסופו של דבר דווקא היא הפכה לעמוד התווך של אביה, ולימדה את העולם הקשוח מהו כבוד עצמי.
הידיעה על כך שנולדה לו בת תפסה את אלישע בן-דורון במשרד חברת יערות בדרום, בדיוק ביום חלוקת המשכורות. הפועלים כבר פיזרו את השטרות השקלים בכיסים והתפזרו, והוא עמד לבדו בכניסה, מחזיק בידו את הכסף המקומט.
“נו, איזה מפח נפש…” מלמל אלישע והשליך יריקה עגומה לרצפה. “ביקשתי בן, מה… נותנים לי בת.”
בליבו הציפו כעס ומרירות כלפי אשתו, שרית. כל כך כעס, שלא רצה כלל לשוב לבית הריק, שנשאר בו רק קולו של התינוק החדש. בעודה שוכבת עם בתם בבית החולים בבאר שבע, ארז כמה בגדים בתיק עמיד, לקח חלה יבשה ויצא אל אמו במושב שמעבר לנחל בשפלה, ארבעה עשר קילומטרים מהבית.
שבועיים לאחר הלידה חזרה שרית ממושבת לבית שומם, נקי ומצוחצח (ברור היה שאלישע התאפק לפני שיצא). היא הניחה את התינוקת המכורבלת על המיטה, התיישבה לידה והרכינה ראש בדמעות אילמות. הילדה, יצור קטן עם קמט מתוק בעורפה, שכבה בשקט, מדי פעם שומעת קול של נחירה קטנה בשנתה. שרית הביטה בה במרירות וחשבה: “מי היה מאמין, בתי הקטנה, ששקטך יפריד בין אביך לביני?”
אלישע, גבר רחב גרם, לסת מרובעת ואופי תקיף שלבסוף היו קוראים במושב “עקשן מדי”, לא יכל לשאת סטייה מדבריו. במוחו היה רק דבר אחדחייב להיות בן שימשיך את השושלת. גם הוא עצמו היה הצעיר אחרי שתי אחיות, ותמיד האמין שעליו מוטלת המשכת השושלת. עכשיו, כזו אכזבהבת. “בעיית שווא”.
אמו ניסתה לבוא, לשכנע אותו לחזור, אך הוא עמד בסירובו: “עד שלא תסדרי את הילדה, אני לא חוזר.” וארבעה עשר הקילומטרים הפכו לתהום עבור שרית.
אך שרית, שיצאה בבריאות שלמה מהלידה, נרתמה לעבודה. ב-1957 לא דיברו על חופשת לידה; היה צריך לדאוג למשק ולצאת לעבודה בלול. אפילו את הבת קראה בשם עדינהשם עברי חזק, אולי יזכיר לבעל שהייתה רוצה בן. הילדה גדלה שקטה ויציבה, לא בוכה ולא מקטרת, בגיל שישה חודשים כבר נאחזה היטב במיטה, ובגיל שנה וחודשיים לא עזבה את הסוסון-נדנדה שהשכן הכין לה. דיברה מוקדם, התרוצצה בבית כמו רוח סערה, כמו שסבתה אמרה, “אסור להסיר עין ממנה”.
בגן הייתה עדינה מנהיגה בין הילדיםנחושה, מהירה, חזקה. אף ילד לא עמד מולה; גם את הבריון בן החמש מהשכנים יכלה להשתיק. מהר מאוד הבינה למי להאמין ולמי לא, ורצה בחצר עם מקל ערבה, מגרשת את הפרות הזרות מהגינה. מאין הגיע לה האומץ הזה, לא ידעו.
בינתיים, אלישע מצא נחמה. קשרים נרקמו בינו לבין אלמנת מושבה אחרת, רינת יעקובי, שלה כבר היו שני ילדים. בהתחלה רק ביקר שם מהשעמום, אבל רינת חכמה הייתה, ידעה למשוך אותו אליה. הוא התרשם ממנהחזקה, בריאה, לא חולקת עליו בשום מילה, מהללת תמיד.
“אלישע, אני מבטיחה לךאלד לך בן, הכי טוב.”
“אך ורק בן,” נאנח אלישע, אך קולו נחלש. פעמי הזמן, ורינת לא הצליחה להיכנס להריון, והוא התחיל לזעוף. לגדל ילדים של מישהו אחר? לא שווה. רצונו היה לילד שלו.
שוב התגלגלו שמועות: הבת שלו, עדינהחזקה, מלאת אנרגיה, צודקת, ממש כמו בן. רק שלוש והיא נותנת לכל הילדודס בראש.
אמו לחצה שוב: “לך לראות את הילדה. דמך לא מים.” אולי לא היה נוסע, אבל גילה במחסן אצל רינת חליטות ושורשים, ועלה בו החשש… סיפרו לו שרינת הולכת לרבנית המקומית.
באותו יום לקח את צרורו, טרק את הדלת והלך. רינת קראה אחריו שהשורשים היו לבריאות, אבל כלל לא שמע אותה.
כך, אחרי כמעט ארבע שנים, חזר אלישע לפתח ביתו. לראשונה ראה את בתו בעיניו: רזה, משיער סורר, חצאית ישנה. היא עמדה באמצע הבית, מביטה בו מלמטה במבט שקשה לפרשו, לא מתקרבת לממתק שהציע.
“איך היא בוהה בי” רטן אלישע, לא בנוח מול בתו. “מה, בטח סיפרת לה עלי” קיווה לפגוש אשה בעלת רגשות אשמה, אך שרית, מאושרת ממבטו, נופפה בידיה: “אלישע! רק טוב אמרתי עליך. קיוויתי שתתפייס, תחזור. אנחנו לא זרים”
למרות הקשיחות הרבה, אפילו האכזריות שלו, שרית אהבה אותו. הוא בקושי דיבר, סבל כל סממן של אי-סיפוק, והיכה על השולחן מדי פעם, לעתים הרים יד. עדינה כבר בת חמש. מבינה מה מתרחש. כשרק הביט במבט קודר על שרית, הייתה מתקפלת וצוהלת באיום: “מנוול! תיזהר, אני…”
האגרוף הפעוט שלה הצחיק את אנשי המושב, אך אלישע כעס: ראה בה תמיד את אותה מרידה, שזו שדיכא בעצמו.
זמן קצר נרגע, ואחרי ששרית ילדה בןאורי. כל הדאגה לאח כרעה על עדינה. היא נשאה אותו בגבה, האכילה, שיחקה איתו, החליפה חיתולים, טיפלה בו עד שלמד ללכת.
אלישע נהנה מהבן, אך שמחתו הייתה כבדה ורשמית. המשיך להטיל מורא בבית.
שרית, חרדה, הידקה את שפתיה, מוכנה לספוג הכל, רק שלא יכה שוב.
עדינה כבר בת שבע, מרדה בו: “אני אקרא למשטרה!” אלישע השתולל: “חוצפנית! את מאיימת עלי?…” רץ אליה אך חמק, כשהיא מאיימת מעבר לחדר. כשניסה להכותה בשוט ערבה, סבלה בשקט, נשכה את הסינר. חשב שחינך אותה, אך למחרת הופיע שוטר הקהילה איתה.
השכן, אלון שוימר, הוריד כובע והקפיד בהזהרה: “אלישע, דברים כאלה מגיעים למועצה. הפעם זה רק אזהרה”
מעכשיו התנהל בזהירות עם עדינה. אבל לפעמים רטן בלחש: “ברייה פראית”
שרית הרגישה שהסערה עברה, נכנסה להריון נוסףילדה. זו כמעט שלא עניינה אותו בכלל. שרית הטילה גם את הטיפול בה על עדינה הבכורה.
כך עברה עדינה את שמונת שנות הלימוד. בסופן הודיעה שהיא נוסעת לעיר ללמוד. אלישע האדים, שיערו האדמדם סומר.
“על מה תחיי? יתר עלינו? לא האכלנו והלבשנו אותך כל החיים?!”
עדינה כבר בת חמש עשרה, בנויה היטב. ידה יכלה להכות כל ילד. גם הבוגרים חששו להסתבך עמה. המורה לספורט שמע פעם: “עדינה, מתאים לך להילחם, את חזקה מכולם.”
“אין לי עניין,” פלטה.
אלישע איים: “כסף לא תקבלי ממני!”
“לא מבקשת. רק תדאג לקטנים, אבא”
התקדם לעברה, רצועה בידו, אך היא חטפה כלבתידיה יציבות, פני עקשנותהבינה : אם ינסה, תכה בו חזרה.
שרית, דומעת, ליוותה אותה: “סעי, בת, עם הלימודים. אני אסתדר”
“אמא, תתגרשי!”
“מה פתאום? אנחנו חיים כך כולנו גם הוא עובד, מביא פרנסה, וגם אבא לילדים מה יגידו האנשים?…”
עדינה לא התווכחה ולקחה את מעט הכסף שהאם הצליחה לחסוך לה. “אם יפגע בך שובתכתבי לי,” דרשה.
העיר קיבלה את עדינה ברעש ובבלבול, ריח בנזין באוויר. נרשמה לבית הספר להנדסה, נדחפה אל המכונות והטכנולוגיה שנמשכה אליהם מילדות. עברה את מבחני הכניסה בקלות.
בדירת המעונות פגשה את שותפתה, נעמי. נעמיצחקנית, מתולתלת, רצתה רק להינשא טוב. “עדינה, תראי את הבנים אצלנו! אילן הזהבן של ראש המועצה”
“לא מעניין,” מיאנה עדינה, שקועה בספרים. לעבודות הלימוד הצטרפה משרה בערביםניקתה משרדים. כסף דחוק, אך מספיק למחיה.
המורה לחוזק חומרים היה בולטאמיר כהן. צעיר, ענוב, שקט, משקפיים דקים. הבנים לא לקחו אותו ברצינות, צחקקו. עדינה קמה והשתיקה אותם בתקיפות שפחדו ממנה.
אמיר הביט בה בתדהמה והכרת תודה, ולימד. נעמי, מהצד, התבדחה: “הוא בטח דלוק עלייך…”
“שטויות,” ניפנפה אותה עדינה. אך בסתר חשבה עליו.
עדינה מעולם לא ויתרה, לא לעצמה ולא לחיים. עבדה, למדה, פרנסה את עצמה בלי אף אחד. במקביל נעמי נישאה לבן ראש המועצה.
בהדרגה חשבה עדינה על משפחה: בגילה במושב כבר היו כולם אמהות. ועדייןעדיפה לבד מאשר כמו אמה.
יום אחד, במסיבת ריקודים שאליה הכריחה אותה נעמי לבוא, התקרב אליה נתי בר-חן, בחור שקט, גבוה, ביישן. “תרקדי?” הופתעה, אך הסכימה.
כך החלה אהבתם. נתי היה לא כמו אביה. לא שתיין, לא עצלןהפוך. אוהב, נאמן. אחרי חודשים הציע לה נישואין. “הבטחהלא תעזוב אותי כמו אבי?” שאלה.
“בחיים,” הבטיח, והיא האמינה.
עברו לדירה זעירה מהעבודה שלה בבית החרושת. נולדה לה בת, תמר. אך נתי, עם בואה של בתם, שקע בשגרה עייפה. נעשה אפאטי, לא התעניין, סחב פחות כסף, רוב הזמן נעדר. כשעירערה, אמר לה בגסות: “מה, אני עבד? מגיע לי מנוחה!”
נזכרה עדינה במילות אמה: “כולם חיים ככה…” והבינה שאינה מוכנה לחיות בכאב תמידי.
“נתי, או שאתה משתנהאו שאני עוזבת.”
חייך בעייפות: “תעזבי עם ילדה?…”
“עוד תראה.” ומיד פנתה לקבלת גט.
נעמי נדהמה: “עדינה, לבדך עם פעוטה?!”
“אני אלמד להסתדר,” צחקה.
ואומנם, הסתדרה. עבדה, גידלה את תמר, לא חסרה דבר. נתי שלח מזונות בקמצנות. אחיה אורי הצטרף לעיר, התפעם מהעצמאות של אחותודירה, עבודה מכובדת, ועם ילדה קטנה. “איך את מספיקה הכול?”
“אחרת לא יהיהעל עצמי אני סומכת בלבד.”
נעמי בינתיים התגרשה גם היא, באה לבכות אצל עדינה. “צדקת… אמינות זה לא כסף, זה אופי. חבל שאמיר כהן לא היה בעלי…”
יום אחד, כשטיילה בשוק העיר העתיקה, פגשה את אמיר במקרה. מבוגר, אפור שיער, מבט חם. פצחו בשיחה. הוא נפרד גם הוא מאשתו, גר לבדו, בונה בית קטן במושב.
“הייתי הרבה לבד,” אמר לה, “ופתאום, כשפגשתי אותךהרגשתי שוב בית.”
הזמין אותה לראות את מקום מגוריו החדש. בית עץ בתחילת הדרך, מסביב שדות ושקט. ביקרה אצלו, וגם במקרה ההוא באו גנבים לגנוב חומרי בניה. אמיר חשש, אך עדינה נטלה גרזן ויצאה להבריח את הפורצים. הם נבהלו וברחו.
אמיר הביט בה בפליאה ובהערצה. “בזכותך נשאר לי בית.”
כך נפל לבם זה בזרועות זה. בתוך חודש הציע לה נישואין. “אני לא עשיר,” אמר, “אבל אני אוהב אותך. ואת תמר שלך. אעשה כאן בית בשבילכן.”
ובפעם הראשונה חייכה עדינה בדמעות, ולחשה: “כן, אמיר.” חתונתם נחגגה בצניעות, בחיק המשפחה. אלישע בא, מהסס. אמיר ניגש אליו: “תודה על הבת שנתת לעולם.” אלישע הביט בהגאה, חזקה, אמא לבתוולחש: “תשמור עליה. היא טובה, וגם עקשנית. ממש כמו אמא שלה.”
כך, בבית החדש שנבנה בעמק, בין עצי הרימון והגפן, גדלו תמר ואחיה. אורי עשה רישיון נהיגה ונשאר בעיר. האחות הקטנה גם התחתנה, ונולדו לה תאומים.
אלישע, אף שבתחילה התרחק, החל לבקר תכופות. ישב על המרפסת עם אמיר, שתה תה דובדבנים, לקח את נכדתו תמר להסתובב בסביבה. עדינה הביטה מהחלון וחייכה: “החיים לפעמים מפתיעים; הרע שוכח, טוב חדש נותר.”
יום אחד, אחרי השקיעה שבני המשפחה ישבו יחד, שאלה תמר: “אמא, את מאושרת?”
עדינה הביט במבט אוהב באמיר, בבת, בבית שטיפחה, בזכרונות שעלו בהוהנהנה: “כן, מתוקה. מאוד.”
אמיר חיבק אותה, והיא חשבה: כל הדרך שהובילה לכאןלתחושת בית, לאהבה, לכבוד עצמיהייתה שווה הכל.
ובחוץ, שרק הרוח בין הרימונים, נדם הערב, ובלב עדינה הייתה שלווה שידעה שאיש לא יוכל לקחת ממנה עוד.
