מסעדת היוקרה בלב תל אביב, לשם הזמין אותי אדם בשם גלעד לדייט השני, נראתה כאילו היא נגזרה מתוך קליפ על עושר: תאורה עמומה, מלצרים מחליקים חרישית בין השולחנות, רהיטים מושקעים. גלעד עצמו השתלב שם כאילו הוא חלק מהרהיטים חליפה יוקרתית, שעון נוצץ וחיוך חצי-מתנשא שאמר: “העולם שלי ואני רק מניח לך להיכנס אליו לרגע”.
“תזמין מה שבא לך,” הוא פיזר ביד בעצלות, אפילו לא פתח את התפריט. “אני לא סובל כשאישה מגבילה את עצמה בגלל כסף.”
משהו באמירה הזו, שנשמעה כאילו נשלפה מסרט ישן על נסיך נדיב, כבר התחיל להדליק אצלי נורה אדומה. אולי זו הייתה הדרך בה הביט בי בבוחנות, או הדיבור האובססיבי על אקסיות שלדבריו “ראו בו רק כספומט”.
בחרתי סלט חסה עם אווז וכוס יקב רמת הגולן. גלעד הזמין סטייק, טרטר, ובקבוק יין אדום יקר. בזמן שהוא מלהג על השקפות עולם בעסקים, מתלונן על שטחיות של אנשים, ותוהה בקול על ערכים וקרבה נפשית הקשבתי בעיקר מהנימוס. זו לא נראתה פגישה רומנטית; הרגשתי ב”מבחן פתע”, מחכה לשאלה מכשילה.
כשהמלצר הניח את החשבון, גלעד המשיך עם נאום על התפוררות המוסר, וגירד בכיס הפנימי, אחר כך שידשדש בכיס השני, ולבסוף טפח על המכנסיים. הפרצוף המחויך נעלם; מקומו נתפס במבוכה מזויפת.
“שמעי, נראה ששכחתי את הארנק. אולי נשאר באוטו או במשרד,” הוא אמר בעיניים בוחנות ישר לתוכי, לא ממש מודאג.
הוא לא שלף את הטלפון לנסות להעביר ביט, לא ביקש מהמלצר להמתין, פשוט הסתכל עליי.
“וואי, איזה פאדיחה. אולי תצילי אותי? תשלמי עכשיו, אני אעביר לך אח”כ, או שבפעם הבאה עליי עם ריבית,” הציע בקריצה.
היה ברור שזה לא מקרה ולא אי-שימת-לב, אלא “מבחן” מתוכנן מראש, כזה שרואים בסדרות הכי זולות.
ההיגיון שלו היה כמעט מצחיק: אם אשלם בלי להתווכח אני ‘בסדר’, נוחה, אשת חיל שמוכנה לסחוב עליו. אם אסרב אני “חומרנית” שרק כסף מעניין אותה. כבר לא ישב מולי איש עסקים אלא גבר לחוץ, בלתי בוגר, שבא לבדוק גבולות.
הוא בטח היה בטוח שהניצחון בכיס שלו; ש”כל בחורה” בתל אביב תחליק בשקט את האשראי בזכות פוטנציאל הזוגיות עם “חתן נחשק” כמוהו.
פתחתי את התיק בנינוחות. ראיתי איך הכתפיים שלו מתרפות בעיניו התוכנית הצליחה.
“ברור, אין שום בעיה,” עניתי, כאילו בזרימה, והזמנתי את המלצר.
“תחלק בבקשה את החשבון,” אמרתי בעברית ברורה. “אני אשלם את החלק שלי. את הסטייק, היין והקינוח שיישארו לגנטלמן.”
החיוך נשמט.
“מה זאת אומרת?” לחש, מתקרב כאילו נעלב. “אמרתי לך, אין לי ארנק עליי.”
“כן, אני מבינה,” הטבעתי את הסלולרי על המסוף. “אנחנו לא מכירים טוב לשלם על עצמי זה הגיוני. לשלם על גבר שבחר להזמין אותי למסעדה יקרה ולהזמין מנות שמעולם לא הייתי בוחרת בעצמי זה כבר לא אחריות שלי. אתה אדם בוגר, בטוח תסתדר.”
המלצר השתהה, מרפרף בינינו בלבול. הפנים של גלעד הלכו והאדימו, ועם כל שנייה נפלה ממנו עוד שכבה מעילגותו.
“תראי אותך, על כמה שקלים?” אמר לי בלחש, כמעט כעס. “אמרתי שאחזיר! זו הייתה רק בדיקה.”
“בסדר, בדקת,” השבתי, קמתי, “אני מאלה שלא נותנים לשחק בהם.”
התחלתי ללכת לכיוון היציאה. אבל עם היד על הדלת, משהו חזר אותי אחורה עוד משפט לסגור איתו.
חזרתי לשולחן, שלפתי מהארנק שטרות תלושים וכמה שקלים מה שעף תמיד בשקית של הסופר.
“אז הנה,” אמרתי בטון יבש, “אם הארנק לא איתך, גם למונית אין לך כסף?”
הנחתי לו את השטרות לצד כוס היין היוקרתי שלו.
“יש לך כאן להסתדר הביתה. תיקח את זה כחוקר נשמות נשים,” קרצתי.
כמה אנשים מסביב לא יכלו שלא להסתכל. הוא נראה חבול, כאילו נתתי לו סטירה.
יצאתי לרחוב.
הערב עלה לי בסלט ויין מחיר קטן כדי לראות את הפרצוף האמיתי שמולי ולחסוך לעצמי שנים של בלבול. אני מקווה שהוא למד מזה משהו, אבל אנשים כאלה לא משתנים בדרך כלל.
הבנתי: לעולם לא אתן שיבחנו או ינהלו אותי דרך מניפולציות, במיוחד לא על חשבון הערך העצמי שלי.
