תקשיבי, אני רוצה לשתף אותך בסיפור מהחיים שלי, שבאמת מראה שאפשר לצאת מהחושך הכי עמוק ולמצוא תקווה חדשה, אפילו בארץ כמו שלנו, גם כשנראה שאין שום פתח.
לפני כמה שנים, כשהייתי בת 45, הרגשתי כאילו החיים שלי מתפרקים דניאל, בעלי, עזב אותי, והוא אפילו הצליח להפוך את אורי, הבן שלנו, נגדי. נשארתי לבד, בלי אף אחד לדבר איתו, לא על שמחות ולא על כאבים. כדי לשמור על הגג שלי בראש, מצאתי עבודה כמנקה בבית ספר בתל אביב, והייתי עושה כל מה שיכולתי בשביל להחזיק את הדירה. אבל הלחץ מהגירושין, הדיונים בבית המשפט… זה גמר לי את הכוחות. בסוף גם איבדתי את העבודה, פשוט פיטרו אותי.
יום אחד, כשכבר הרגשתי שהכל הלך בלי משפחה, בלי ביטחון, אפילו תחושת ערך עצמי לא נשארה לי הסתובבתי ברחובות, כמו צל של עצמי. בראש שלי חשבתי שאני לא שווה יותר מהלכלוך שהייתי מנקה פעם. פתאום, ערב אחד בדרך פלורנטין, אני הולכת שקועה במחשבות, ופתאום אור מסנוור בוהק עליי, ואחריו בום רכב בולם ממש לפני רגליים שלי. הייתי בהלם, קפואה.
הנהג, בחור גבוה עם עיניים טובות במדי עבודה, יצא מהרכב ושאל: “את מבינה שכמעט היית בלילה אחר לגמרי עכשיו?” הייתי כל כך בהלם, רק הנהנתי. הוא דיבר איתי בעדינות, אמר שאסור להסתובב לבד בלילה במצב כזה, ואולי באמת כדאי שאקבל עזרה. פתאום, איזו אישה מבוגרת עם כלבה (ציקה) עצרה לידנו. היא אמרה לבחור: “אפשר לחשוב שאולי היא צריכה חיבוק, לא הערות.” והלב שלי פעם.
המשפט הזה והפגישה הזו נהיו הנקודה שבה משהו התחיל לזוז בי. דבורה, מורה אהובה לשעבר, שגם לה היו חיים לא קלים, נתנה לי הזדמנות לעבוד איתה קצת, בהתנדבות בבית מחסה בדרום תל אביב. דרכה הכרתי את אלכסנדר לשעבר פסיכולוג, שהקדיש את כל הלב לעזור לאנשים ברגעים הכי קשים שלהם. החמלה וההכוונה שלו פתחו לי פתח הוא פשוט ראה בי משהו שבאמת שכחתי שקיים.
בעזרתו של אלכסנדר, התחלתי ללכת לקבוצות תמיכה חינמיות, לעשות קצת תרפיה באמנות, ללמוד כלים חדשים. בשקט בשקט התחלתי להבין שניתן לסמוך שוב על אנשים, ושאני שווה משהו, למרות מה שעברתי. זה היה תהליך, אבל אפילו בפצעים הכי עמוקים מוצאים דרך להתחזק.
אגב, גם אצל אורי, הבן שלי, קרה שינוי. לאט לאט, עם התהליך שלו, ומפגשים עם פסיכולוג, התחלנו לדבר באמת ולנקות את מה שישב בינינו. הוא הבין שהדברים לא אשמת צד אחד בלבד. הלב שלו התחיל להיפתח מחדש, וגם אני התקדמתי חזרה אל האימהות שלי.
אחרי תקופה, התחלתי לעבוד בספרייה עירונית. שם פגשתי עוד נשים שעברו סערות, ומצאנו נחמה אחת בשנייה. חלקנו סיפורים, למדנו יחד מחשבים, ציור, כל מה שיכולנו. פתאום התחילה לזרום אליי תחושת עוצמה והחיים מילאו אותי באנרגיה חדשה.
בספרייה הכרתי גם את יעל בחורה מדהימה, אקטיביסטית עם תשוקה שלא נגמרת. היא יצאה למען נשים שנמצאו במצבים קשים, והזמינה אותי להצטרף לקבוצה שלה. היא תמיד אמרה: “אם יש לך כוח להשתנות מזה תבני את כל החיים שלך, את לא צריכה יותר מזה.” זה כל כך דיבר אליי.
במקביל, נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית במכללת תל אביב-יפו, כדי שאוכל לתמוך בעצמי ואחרים טוב יותר. שם פגשתי את אביגיל אישה עם ניסיון חיים מטורף והיא ליוותה אותי, לימדה אותי לעמוד על שלי, להעריך את עצמי, לא לפחד להתחדש.
בינתיים, היחסים עם אורי הלכו והשתפרו. נהנינו לטייל יחד בפארק הירקון, לדבר, לחלום, אפילו למדתי שוב איך זה להיות אמא גאה. האהבה שלו הפיחה בי חיים.
יום אחד, כשהרגשתי מספיק חזקה, התנדבתי בעמותה לילדים ממשפחות במצוקה. קיבלתי הזדמנות לתת מאנרגיית ההחלמה שלי הלאה לילדים שבדיוק היו זקוקים למה שאני בעצמי חיפשתי פעם. ההתנדבות נתנה לי משמעות חדשה, חיבור, שמחה. פתאום קלטתי שאנשים אחרים ממש לוקחים כוח מהסיפור ומההתמודדות שלי.
ביחד עם יעל ואביגיל הקמנו קבוצת תמיכה לנשים שנמצאו שוב על הסף של החיים. למדנו יחד, צחקנו, והשגנו הרבה יותר כשחיברנו כוחות.
אפילו פנה אליי בחור צעיר, שגם עבר מסע של כאב, וחלם להיות מורה לילדים שגדלו במשפחות קשות. התחלתי ללוות אותו, כמו שמישהו ליווה אותי.
אז היום? הכל פשוט מרגיש אחרת. אני כותבת מאמרים, מספרת את הסיפור שלי בערבי נשים ובכנסים. לא מאמינה לפעמים. אורי, שכבר סטודנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, בונה לעצמו דרך, ואנחנו ממש צוות. אני מגשימה את עצמי בפרויקטים שמסייעים לנשים להאמין בעצמן, מעבירה סדנאות ומפגשי העצמה. ואפילו הוזמנתי לתת הרצאה גדולה בכנס על צדק חברתי ועזרה לנשים מוחלשות שם סיפרתי איך לא משנה איזה בור נפלת יש מוצא, ותמיד אפשר להדליק את האור מחדש.
עם הזמן, הבנתי שמשפחה, קשר ואהבה זה העיקר, וכל שאר הדברים זה בונוס. אני וכותבת עכשיו, כדי להשאיר משהו לדורות הבאים, שאישה בכל גיל תרגיש שהיא יכולה לשנות את הגורל שלה, גם בישראל, גם בכל מקום.
והכי חשוב שלמדתי: כל משבר, הכי כואב, הוא בעצם מדרגה לצמיחה ואהבה חדשה, אם רק תתני צ’אנס לעצמך ותאמיני בטוב.
זאת הדרך שלי מלאה באתגרים ותהפוכות, אבל גם בהמון אור ותקווה מחבקת. ואני כאן כדי להמשיך להאמין בעתיד, ולזכור שצריך להוקיר כל רגע טוב שמגיע.
