ולמה הגעת אליי בכלל, אמא? הרי כל החיים עזרת רק לנעמה, אז עכשיו תפני אליה לבקש עזרה! כך אמר לי בני. יגאל אפילו לא הציע לי להיכנס הביתה, עמד ודיבר איתי על הסף, מילותיו קרות ומבטו זר.
בני, באמת לא תכניס את אמך לביתך? לא הצלחתי להתאפק ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
אמא, לא מבין מה את רוצה ממני. יש לי הרבה על הראש ואין לי זמן לדיבורים ריקים, אמר והתחיל לסגור את הדלת בפניי, אך אז נשמעה קולה של כלתי.
יגאל, עם מי אתה מדבר שם? שאלה יערה, כשיצאה אל המסדרון.
אמא? שאלה בתמיהה. למה את עומדת מחוץ לדלת בקור? תיכנסי פנימה.
יגאל רק נופף בידו, הסתובב ונכנס פנימה. עמדתי לחלוץ נעליים במסדרון, שרעיתי בליבי שמצאתי נחמה אצל הכלה שלי, כי באתי לכאן לשיחה חשובה.
אכן חטאתי לבני, ורק עכשיו אני מבינה עד כמה. לי שני ילדים יגאל ובתי נעמה. ובחיים דאגתי תמיד בעיקר לנעמה, ואת בני הזנחתי.
היה נדמה לי שאין לו צורך בעזרתי, שהוא מסתדר היטב בעצמו, אבל לא הבנתי שהוא הצליח כל כך הרבה דווקא כי רצה להוכיח לי שיכול להסתדר גם בלי התמיכה שלי ובלי הכסף שלי.
כסף היה לי עבדתי שנים רבות כמטפלת סיעודית בארץ אחרת, אך עזרתי כלכלית רק לנעמה, על מה שאני מצטערת עד היום, כי גם היא לא העריכה את זה, ואף כשנזקקתי לעזרתה היא לא רצתה בי.
עזבתי לאיטליה כאשר יגאל היה בן שמונה־עשרה ונעמה בת שש־עשרה. עם הילדים נשארה אמי, בלי גבר בבית בעלי עזב אותנו מזמן. היינו כל כך עניים, שלעבוד בחו”ל היה המוצא היחיד.
בכסף הראשון שהרווחתי באיטליה חידשתי את הבית, ואמא כל כך שמחה, כי סוף כל סוף הגיעו מים הביתה ונכנסו שירותים.
ואז נעמה הודיעה שהיא מתחתנת. חשבתי שזו טעות בגיל תשע־עשרה, אבל לא מנעתי ממנה. החתן יניב היה מהישוב שלנו, והם גרו איתנו.
בני ויניב בכלל לא הסתדרו, לכן יגאל נשא אישה וחיש עזב לבית משלו. כלתי, יערה, גדלה בית יתומים, הייתה ענייה מאוד. המדינה נתנה לה איזה חדר במעונות, ושם השתקעו.
נעמה, לעומת זאת, הכריעה בקלות למי אשלח כסף:
אמא, הרי נשארתי בבית, אז הכל צריך להיות שלי, קבעה בביטחון.
יגאל שתק, מעולם לא ביקש, ואז התרגלתי לשלוח את כל כספי לנעמה והיא עשתה בהם כרצונה. יגאל עבד, טרח למשפחתו, ואני לא התערבתי.
עם הזמן הלכו העניינים והסתבכו. אמא שלי נפטרה, ומיד אחריה נעמה אמרה שהיא מתגרשת. ככה הייתה כשהחליטה משהו, לא ויתרה.
ומה תעשי עכשיו? שאלתי.
אסע איתך לאיטליה, נפלט לה.
נסענו, אבל נעמה לא רצתה לעבוד קשה. ניקתה פה ושם, מה שהשתכרה הלך ישר לשכירות ואוכל.
אני עבדתי כסיעודית, אז לא הוצאתי על מגורים. כל האלף יורו שהרווחתי עברה אל נעמה, שניסתה לשכנע אותי לקנות דירה שם.
הביתה, לישראל, לא רצתה לשוב. שכנעה אותי למכור את הבית במושב הרי אז נוכל מהר יותר לקנות דירה באיטליה.
כמובן, גם זה לא הספיק. מכרתי, הוספנו למה שחסכנו, ונעמה כבר רצתה לקחת הלוואה, אבל היא נישאה שוב ובעלה השלים את החסר. הם עברו לדירה קטנה שלהם.
המשכתי לעבוד, ולא חשבתי מה הלאה. עד שחוויתי את מחלת הזקנה, ולא יכולתי עוד לעבוד. פניתי אל נעמה כפי שהבטיחה, אך היא רק אמרה: “אין לנו מקום, תבריאי ותחזרי לעבודה.”
לשמוע אותה לא רציתי, אז עליתי על טיסה חזרה. רק שכבר אין לי לאן לשוב הבית שלנו נמכר. נשארה רק חלקת אדמה גדולה מעבר לכביש, כמעט דונם, או שצריך למכור אותה או להתחיל לבנות ומהיכן בכלל כסף?
ככה העזתי לפנות ליגאל, שאולי יעזור לי למכור את החלקה, והאמת שאת העתיד אינני רואה.
בני היה פגוע כל כך, שלא רצה לשוחח איתי. רק הכלה שלי היתה זו שפתחה את הדלת וגם מצאה פתרון.
אמא, אנחנו בדיוק מחפשים מגרש לבנות עליו בית. אם תסכימי, נתחיל לבנות, וכשנגמור תבואי לגור איתנו, הציעה יערה.
יגאל עוד רטן בהתחלה, אך במהרה התלהב מהרעיון, ובסוף הערב שכח שכעס עליי.
יערה לא הרשתה לי לצאת, האכילה, הוציאה מצעים, וקבעה שעם הבוקר הולכות לרופאים לבדוק אותי.
למה את עושה את כל זה בשבילי? שאלתי אותה.
כי אף פעם לא הייתה לי אמא, עכשיו יש, חייכה בעיניים מלאות חום.
כך יצא, שבתי הודתה בי, אך כלתי פתחה לי את הלב.
